אדי מים מכסים את האור שבקצה המנהרה בלילה חסר כוכבים.
עשן מאלברו מנטול מכסה את החיים לאט לאט ובטוח בערפול חושים.
אני צועק לעזרה, אבל רק הקיר באמת מקשיב.
כל החברים הפכו חרשים.
אז אני רץ, בורח מהכל.
משאיר הכל מאחור, ומנסה להמשיך הלאה.
אני רץ אבל העשן מסרב לעזוב.
הוא חונק את הריאות. עוד קצת ועוד קצת לאט לאט אבל בטוח.
אני מאבד שיווי משקל וכורע תחת הנשימה האחרונה ששורפת לי
בגרון.
אני נשכב על הגב וצועק.
הקיר כבר רחוק, אפילו הוא כבר לא שומע.
החושים נכנעים לעשן ואני מאבד תחושה, ורק אז
רק אז הירח מפציע.