את מטומטמת, מה נראה לך שאת עושה? בגלל שקצת רע לך את חותכת את
עצמך? ככה את מתמודדת עם הבעיות שלך בחיים?? זהו? זה מה שתעשי
כל פעם כשיהיה לך קצת רע?
ופשוט לא ידעתי איך לענות לעצמי כששאלתי את השאלות האלה יום
אחרי...
אני יודעת שאני לא יכולה להתמודד עם הבעיות שלי, אני גרועה
בזה, אבל למה לחתוך את היד?למה להזיק לעצמי עוד כשמספיק לא טוב
לי?!
בשביל מה לעזאזל אני עושה את זה? עד שסופסוף היה לי טוב וצחקתי
באמת מכל הלב אחרי חודשים של דיכאון ושל עצב...פשוט התגעגעתי
לדמעות, התגעגעתי לעצב שחונק לי את הגרון עם האבן הענקית של
הכאב, פשוט התגעגעתי..
עד שסופסוף חשבתי שאני נראית איכשהו בסדר, עד שאיכשהו הרגשתי
טוב עם עצמי, הכול נעלם, פשוט נפוג ושוב הרגשתי שאף אחד לא
רוצה אותי, ומילא זה, אני שוב מרגישה שאנשים פוחדים להסתכל עלי
כדי שהם לא יקיאו בטעות, וזה נורא להרגיש ככה עם עצמך.
עד שהרגשתי טוב עם עצמי אנשים באו והבהירו לי שאין שום סיבה
שאני ארגיש ככה. כמה שאני ארצה להיות חלק, תמיד לא יתנו להיות
חלק, כי... וכי... הם והסיבות שלהם.
הם, זה הפלקטים האלה, מה יש להם? כלום, שום רגש, אם אף אחד לא
שם עלי אז אני לא לרמה, אם הם רואים שאני מרגישה קצת טוב עם
עצמי, הם יבואו וישללו ממני את האפשרות להרגיש ככה. הם הרי לא
רוצים ש"זאתי" הלא מקובלת, הלא יפה בדיוק תסתובב איתם... הם
הורסים אותי הפלקטים האלה.
בשביל מה אני צריכה את הבולשיט, את השקרים שלהם? בשביל מה?!
כדי להיות עוד פלקט? אני לא רוצה את זה... שוב חוזרות האשליות
שבסדר לי איפה שאני נמצאת...
אני רק רוצה שיסתכלו עלי בלי שירצו להקיא, מה אני כבר מבקשת?
וגם כן, כלום לא ילך, אפילו אם אני אהיה רזה יותר ואולי קצת
יפה יותר הביטחון שיש לי עכשיו הוא מתחת לרצפה, והוא יישאר
שם...
תמיד- אותה ילדה לא יפה עם הביטחון העצמי הנמוך...
תמיד- אותה ילדה עם החתכים המכוערים ביד...
ואני שונאת את זה!