תהיתם פעם למה בכל סיפור או שיחה, אנשים תמיד מחפשים את
הפואנטה.
את הסוף המפתיע, את המטרה של השיחה, הסיפור, השיר וכו'.
אם אין שום תפנית, נקודה מרכזית או כל היוצא בך.
הרי שאין כלל מטרה לשיחה.
פוסלים את הסיפור בזלזול קל ובשאלה של "נו ומה הפואנטה בכלל?"
אם אין פואנטה זה פחות טוב, פחות חשוב?
אין דברי אדם כלשהו נחשבים כלל אם שום דבר לא משתנה בסוף או
אפילו במהלך הסיפור.
הרי שזהו החיפוש הקבוע והידוע אחרי הריגוש, הנשגב מרגש.
הריגוש, המרוץ המוטרף של האדרנלין בדם.
הפרפרים בבטן, העוצמה, האנרגיות המטורפות שעושות טוב, אבל לא
להרבה זמן.
לכל עלייה יש גם ירידה, גם לרגש.
אומנם ריגוש מספק יותר הנאה, אבל לכמה זמן?
רגש מעורב בריגוש תמידי זה הצירוף הכי טוב, אבל מה עושים
כשהריגוש דוהה?

אל תחפשו פואנטה כי אין