קפאתי למוות, תחת שמיכה עבה שחיממה אבל לא חיבקה.
גופי צעק לטיפת הבנה.
אך הטיפה כבר סגרה את הדלת, והלכה בטוחה בעצמה.
אני נשארת מתבוננת בתימהון, שהרי היא אמורה להיות זו שתקל
מעליי את הכאב, תנגב דמעותיי.
עכשיו בצורה בוטה לחלוטין היא הלכה.
אני מסתכלת במראה, היא מסתכלת עליי בחזרה... נמאס לי לריב
אתך... אני פולטת במרמור.
אבל היא מביטה בי בשנאה, מעיניה יכולתי להבין שלא נהיה חברות
אף פעם.
אני ניסיתי להתקרב אליה, לעשות מה שהיא רוצה... אבל היא אף פעם
לא מרוצה.
תמיד מאשימה אותי כשמשהו לא מצליח, וסך הכל רציתי להיות שלמה.
היא חלק ממני, אני לא מכחישה אבל למה היא לא מוותרת.?
תמיד היא והדרישות שלה.
כשאני בוכה מתמלאת בזעם, וכל מה שאני רוצה הוא שתעזוב אותי
בשקט, שתעלם.
תמיד איך שאני נראת או מתנהגת זה לא בסדר, ובכלל הפנים שלי לא
מתאימים לאישיות שלי.
למה היא לא מבינה שאני לא יכולה לשנות אותם?
כי בסופו של דבר גם היא נראת כמוני בדיוק.