3 שנים.
כמעט חצי חיים שלי. של שנינו.
חצי חיים קשורים, מנותקים. מבוזבזים?
"לא אומרת שאתה לא בסדר
רק שלא מוצאת בי כבר מה להכיר"
אבודה בתוך הסבכים האינסופיים
ביומיום
בשיגרה
מחפשת שבב מוכר להאחז בו, מנסה...
באיזשהו מקום, אי שם בדרך ההקרבה, כשחיפשתי אותנו
איבדתי את עצמי מאחור.
אנשים משתנים. אנחנו השתננו ביחד-
אדם מורכב משניים. שניים מורכבים מאדם.
ובאמת, באמת שלא היתה לנו סיבה אחרת
האמת היא, שאני בכלל לא בטוחה שזו הסיבה. פשוט כבר לא ידעתי
"למה".
והמסע הזה הוא היחיד שרציתי לעשות בלעדיך, שהייתי צריכה.
ואתה- כועס (כמו שרק אתה יכול), אבוד, מאשים.
לא יודעת, באיזשהו מקום, אולי קיוויתי שתרגיש גם, שתבין

5 חודשים,
כמעט חצי שנה שאני בלעדיך.
ואתה מצידך- מחולק לשניים- פה ועיניים.
והעיניים שלך, ים אפור- ירוק ואינסופי, אף פעם לא משקרות. לא
לי.
והעיניים שלך עוד מקוות. עוד מחפשות אותי, אותנו.
אבל פיות יש רק באגדות והשחר לא יאיר אותנו
ואם נשוב לדרך המוכרת, אלינו, הפעם נאבד את הדרך חזרה.
וכן, נכון שלפעמים קשה, ואני חושבת רק עליך
אבל אתה חייב להבין שאני לא מוצאת את עצמי- בטח שלא איתך אבל
גם בלעדייך
וזה מפחיד,
וזה משתק את כל הגוף והמחשבה.

ואולי, אם מתוך הבלבול נתעקש על הלחוד, בסוף נמצא את הביחד.
אולי.