שרשרת מאורעות מוזרה הביאה לכך שאיחרתי למבחן. עכשיו, כשאני
חושב על זה, כל אותו היום היה מוזר.
קמתי מאוחר שוב, כשהשעון המעורר שלי זרוק על הרצפה בקצה החדר,
והטעם של החלום המתוק והעסיסי על בריכת קצפת והג'ינג'ית מקורס
איטלקית ו... אבל רגע, אני סוטה מהנושא. ישנתי מצוין, כמו בול
עץ, כמו תמיד, על אף שאני מצונן, כמו שקורה לי לעיתים קרובות.
כשאני מצונן יש לי מנהג מאוד מגונה. אני לא מתכוון לזה שאני
מקנח את האף חזק כל כך עד שהוא אדום כולו, או לעובדה שכשאני
עושה את זה אני מרעיש כמו פיל עם חצוצרה; אלא לזה שאחרי שאני
מסיים לנקות את האף אני מחפש אחר נזלת שהתחמקה מהנייר בדרכים
פחות מקובלות על החברה.

טוב, אז אני מחטט באף, אבל הרי כל ישראלי מצוי מאריך את ציפורן
זרת שמאל לשיפור דרך הגישה. אני סבור שהבעיה נובעת מכך שאני
מאוד נלהב מהעניין ואף לעיתים, רחמנא ליצלן, אוכל את התוצר.
אני מוצא שזה מרגיע ואתם תסלחו לי, אני מקווה.
  אבל שוב אני סוטה מהנושא. אותו בוקר היה אביבי- דבר שבישר
רעות למצב הבריאות שלי. אני אלרגי לכל פרח על פני הכדור, ואני
לא מתכוון לכדור משחק מכל סוג שהוא או לעציץ מתוחכם, והתיק שלי
תמיד נראה כמו בית מרקחת נייד.
    רק יצאתי מהבית לכיוון תחנת האוטובוס ומיד חשתי גודש
נוראי באף. בתנועות של מקצוען, ותוך כדי הליכה, הושטתי את היד
אחור ושלפתי את נייר הטואלט מהתיק. נייר איכותי, וורוד. קינחתי
את האף בתרועה רמה והעפתי את הנייר המשומש בתנועה קשתית שמאלה
אל עבר הפח הקרוב.
לא קלעתי. אני והשאיפות הלא ממומשות להיות ספורטאי.
       התעלמתי משתי זקנות שישבו בבית קפה סמוך והפסיקו את
שיחתן המעמיקה על ענייני היום כדי להביט בפשלה שלי ולנצלה על
מנת לחזור ולדבר על "הצעירים של היום", וגם משוטר שישב חסר מעש
ליד הרמזור הקרוב וראיתי מזווית עיני שהוא שוקל בינו לבינו לתת
לי קנס על לכלוכה של העיר, על מנת לפצוח בריצה מטורפת לעבר
האוטובוס שלי, שכבר סיים לאסוף את נוסעיו והחל להתקדם קלות.
אני שונא לאחר למבחנים, והנהג היה אדיב והמתין לי.
עליתי ושילמתי. לא התיישבתי מיד, אלא ניצלתי את הזמן שבו הנהג
נתן לי את הכרטיס והעודף כדי לבחון את האנשים היושבים. זה רגע
קריטי ומשמעותי בו יש הרבה תחומים עליהם צריך לתת את הדעת. יש
מקום? איפה? ליד מי עדיף לשבת?

הפעם לא הייתה התלבטות, כיוון שהמקום היחיד שהיה פנוי היה 2
כסאות מאחורי הנהג, ליד גברת מטופחת  למראה וקצת עבה בצדדים.
היא פינתה לי מקום כמה שיכלה והתיישבתי, מניח את התיק עלי.
הגודש הנוראי באף חייב אותי שוב לשלוף את הטישו מהתיק. לזוועתי
גיליתי שנשארו לי רק 9 ריבועים לפליטה. לא האמנתי, תמיד אני
לוקח איתי מספיק נייר. למזלי, פיתחתי שיטה מיוחדת לקמצני נייר
טואלט, למקרה חירום כמו זה. לקחתי שלושה ריבועים והפרדתי אותם.
כל שכבה קיפלתי לשתיים ואז קינחתי את האף עם שכבה אחת, ועם
השכבה השניה אספתי את השאריות. עדיין נשאר לי גודש. חזרתי שוב
על התהליך, הפעם זה עזר ויכולתי לנשום שוב דרך האף.
      יכולתי להרגיש את האישה מסתכלת בי מזווית עינה בסלידה.
החזרתי לה מבט מלא בוז, הדבר היחיד שראוי לעשותו במצב כזה,
וקמתי כדי לזרוק את הנייר המשומש. כשחזרתי למקומי האישה
הצטמצמה עוד יותר, כמו אומרת "לא רוצה דבר עם אדם המסוגל
להשמיע קולות כאלה". כך נסעתי לי בשלווה, חוזר על החומר שוב,
עוד בערך 10 דקות, כששוב הרגשתי גודש.
       חיכיתי עוד 5 דקות, שיצטבר קצת, ואז הוצאתי את שלושת
הריבועים האחרונים. ברגע שארד מהאוטובוס ארוץ לשירותים להצטייד
למבחן, חשבתי לי. חזרתי שוב על התהליך שתיארתי קודם. מפתיע
שבנסיעה כל כך קצרה מצטבר כל כך הרבה סמארק. עד האוניברסיטה
נשארו עוד 5 דקות נסיעה. כבר עברנו את סמינר הקיבוצים. לפתע
פתאום חשתי בגוש מציק ליד גשר האף מבפנים. בלי לשים לב (הייתי
מרוכז בחומר הלימודים ולחוץ מאוד.) שלחתי את האצבע וצדתי את
הגוש מתוך הרגל. הבטתי בו זה היה גוש גדול במיוחד, ירקרק משהו,
לא פלא שהציק לי. הכנסתי אותו לפה.

הנהג עצר בחריקת בלמים. היינו ליד קניון רמת אביב. "הבחור עם
החולצה הורודה, רד מהאוטובוס."
       הסתכלתי על עצמי, בפעם הראשונה מהבוקר. בגדים כל כך לא
מותאמים למצב לא לבשתי כבר הרבה זמן. לבשתי את החולצה הורודה
שלי, למסיבות, ודגמ"ח כתום זוהר. ניגשתי לנהג. "אבל למה?"
"ראיתי מה עשית עכשיו, יא דוחה, תרד מפה מהר. או שאני אגיד את
זה ברמקול לכל האוטובוס." הסמקתי, כמו שתמיד קורה לי במצבים
מביכים. "אני מצונן." "אני לא מוכן להתווכח איתך." אמר הנהג
"רד או שאני לא ממשיך לנסוע." פתאום שמתי לב שהג'ינג'ית החתיכה
שלוקחת גם היא קורס איטלקית יושבת באוטובוס ומסתכלת עליי
בגועל.
ירדתי מהר מהאוטובוס והתחלתי לרוץ לכיוון השער. התור בכניסה
לבדיקת התיקים נראה ארוך מתמיד. רצתי  ועצרתי קצת ליד גילמן
כדי לשאוף אוויר. המבחן נערך, מסיבה בלתי ידועה, בבניין דן
דוד, אז המשכתי לרוץ, מודע נואשות לכך שהמבחן התחיל לפני רבע
שעה. שוב איחרתי, למרות המאמצים.

הוצאתי 90, אם אתם רוצים לדעת. אבל מה שעצוב הוא שהג'ינג'ית
המקסימה והחייכנית (שמה לימור, כפי שגיליתי מאוחר יותר) פשוט
לא סובלת אותי. אני יודע שהיא תפסה אותי מחטט באף.
כנראה שאשאר רווק לעולם, כי אני לא מספיק מודע לעצמי.
אבל תואר לפחות, אוציא בציונים טובים.

ולפחות האף שלי לא גדוש.