אתה אוהב להשתמש בשפת הגוף. טוב מאוד. אבל לא ידעת שגם אני
כזו, אולי גם אני לא הבנתי זאת עד לא מזמן, בעצם.כשאני חושבת
על-כך,אני רואה שלכל אורך חיי התאהבתי בגברים שמדברים בשפת
הגוף, אולי מפני שאבא מעולם לא הפגין את אהבתו אלינו בשפה זו.
לכן אני נצמדת לאנשים כאלה, שיודעים לדבר כך.
באת אלי לסדר לי משהוא באינטרנט. הגעת עם חבר לעבודה. הוא עבד
לפתור את הבעיה ואילו אתה ישבת מולי על הספה, ונעצת בי מבטך,
וידך טילה לה על ירכי, מגעך העביר בי רטט של עונג, ולא יכולתי
להסיר את מבטי ממך. עייניך הכחולות היו לי כמגנט. מזכרת
ממישהוא שכבר הצלחתי לשכוח, אחרי שנים כה רבות של ניסיונות של
שיכחה. סיפרת לי כמה מילים על עצמך, שאמך וסבתך מרומניה, כמו
הוריי ואני, ואמך חובבת אומנות, ואמרתי שגם אני אוהבת ציורים.
רק לראות. לא לצייר.
אני אוהבת להסתובב בגלריות-ציורים בארץ ובחו"ל. בחו"ל הייתי
בהרבה יותר מוזיאונים מאשר בארץ. וכל הזמן הזה ידך עבדה "שעות
נוספות" על ירכי וגבי. לבסוף חברך פתר את הבעיה, והיה מוכן
לעזוב ללכת הביתה, השעה היתה כבר מאוחרת. ואז צילצול בדלת.
אישתך ובתך הקטנה היגעו לאסוף אותך הביתה. השארת לי את האיימל
שלך, למקרה שאצטרך אותך שוב (נחמד מצידך). ועזבתם ביחד. והחדר
הפך להיות קר. כתבתי לך מיל תודה על העזרה שהושטת לי, אך לא
ענית לי חזרה אז הסקתי שאתה לא מעויין בקשר- אז ניסיתי והצלחתי
לשכוח אותך ואת ריגשותי כלפיך.
עברה שנה.
ושוב יש לי בעיה במחשב. אז נטלתי את נפשי בכפי יצרתי קשר איתך
באת אלי, ובאמת תוך דקה פתרת את הסיבה. אני היתי קוראת איזה
תגובה שקיבלתי כאן מאחד המגיבים על שירי שפרסמתי. אז שאלת אותי
אם אפשר לקרוא את יצירותי. "בטח" אמרתי ופתחתי את הדף שלי.
קראת כמה מהן, והתרשמת לטובה, כנראה, וביקשת ממני לשלוח לך את
כל הדף . אז אמרתי לך שאין לי את האיימל שלך. ובקשתי ממך
להקליד אותו. ושלחתי לך הביתה או לעבודה. ואז התחלנו לדבר על
דברים שונים .
לא הרגשתי איך הזמן רץ-עף לו. אך זכרתי שבאת ישר מהעבודה ובטח
אתה עייף, אז באי-רצון שלחתי אותך הביתה לישון. אך טענת שכייף
לך איתי, וליטפת שוב את ירכי ואהבתי את ההרגשה הזו, ואתה לא
ידעת זאת ונשארת עוד כמה דקות יקרות מפז. מאז התחיל הקשר
בינינו הטרדתי אותך בעבודה ובטלפון, אך לא כעסת עלי. או לפחות
לא הראת
זאת . כל פעם שהייתי מטלפנת זה היה רק כדי להודיע לך שיש לך
מיל ממני. כי חשבתי שאולי לא תפתח את האינטרנט ותלך ישר לישון.
ואני רציתי לספר לך על הבעיות שיש לי בעבודה. רציתי לשתף אותך
בחיי
ורציתי שתשתף אותי בחייך. אך אותך עיניין בעיקר עברי
"הרומנטי",
מדוע לא נשארתי בקשר עם גבר זה או אחר, האם לא סיפקו אותי
מבחינה מינית ? האם לא אהבתי את האקט המיני איתם ? אני, עניתי
כמיטב יכולתי על שאלות מביכות אלו שלך, כי רציתי שתיהיה מרוצה
ממני, שאני נפתחת לפניך. אך אתה נמנעת מלספר לי דברים אישים
עליך. רק חזרת שוב ושוב וטענת שאישתך, אינה קנאית. והיא אף
מברכת על הקשר בינינו. לא כל-כך האמנתי לך, ומידי פעם אף כתבתי
לך זאת. זוכר ? אל תגיד שלא זוכר. בגלל הנושא הזה, של אישתך,
היה לנו הקרע , הסדק הראשון בקשר שלנו, כל-כך כעסת עלי
שנאלצתי
לבקש מהידיד הכי טוב שלי לטלפן אלי ולנסות ליישר את ההדורים.
כעסת עלי שוב בגלל שביקשתי את עזרת ידידי. אך לבסוף הכעס
נרגע.
וחזרנו להתכתב כמקודם.
ואז הגיע יום שישי אחד. ידעת שאני לא עובדת בימי שישי, צלצלת
מוקדם בבקר. אך הייתי במיטה. כי לא חלמתי שתתקשר ותרצה לראות
אותי. שאלת אם אהיה מוכנה לצאת תוך חמש דקות ? אמרתי לך שתוך
עשרים דקות אהיהה מוכנה. אך אתה טענת שאז יהיה לך כבר מאוחר.
אתה רואה, רצית שהכל יתנהל לפי רצונך. אז, כמובן שבאותו יום
כבר לא נפגשנו.
אך, איכשהו הקשר נמשך. בעיקר מפני שאני הייתי המעוניינת בו.
לבסוף נוצרה פגישה.
לא האמנתי שתבוא באותו יום ובאותו רגע. הייתי בפיז'מה. ואתה
ביקשת-שאלת אם אני מוכנה לצאת איתך לכמה דקות. מהר החלפתי
בגדים ויצאנו לדרך-בג'יפ שלך. נסענו לחוף הים במקום מבודד.
כיבית את המנוע וליטפת את רגלי. אמרת- שאלת אותי "את מאוהבת
בי, סימונה ?"
עניתי "אתה חכם". אמרת לי "זה שאני חכם זו מחמאה. אבל לא ענית
לי, את מאוהבת בי,סימונה?" עניתי "כן". בקול רם מידי. וידך
החלה לטיל על כל חלקי גופי, ועוררת בי סערה רוגשת ."את יודעת
סימונה, ששום דבר לא יקרה בינינו,נכון ?" "כן." עניתי ...יודעת
במוחי שאתה צודק ובליבי שאתה טועה. כי אני מרגישה שאתה נענה
לי. מנשק אותי צרפתית ראשונה. טעמך נעם לי מאוד."אל תסחפי,
סימונה, אנחנו לא נקים סקס,את מבינה, סימונה ?"
עוד נשיקה ועד חיבוקים וליטופים."יש לך חזה כשל נערה בת 15 .כל
כך יפה וכל כך מגרה". וליטפת אותם שוב ושב, כאילו לא ידעת
שובע. "אני נכה, לא ידעת ?" אמרתי לך. "את רק לא מושלמת,זה
הכל, את לא נכה." ואני לא נשארתי אדישה, חיבקתי אותך עם רגלי
וידי, ולא התנגדת לי. בהתחלה חששתי שאולי לא תסכים לזה שאגע בך
ברגלי ובכל דרך אפשרית בשבילי, כי איני מסוגלת אחרת.אני נכה
עד מאוד בתנועותי . כעת אתה יודע זאת. ליטפתי את ידך וצווארך,
ורגלך. "קר לי." אמרתי לך, וחזרת לחבק אותי וליטפת את לחי,
עצמתי עיני נשכבתי לאחור על המושב . ליטוף לחי, מעשה תמים כזה,
כמעט ודימעה של אושר טהור זלגה על לחי אך עצרתי. כי אתה אולי
לא תבין לפישרה, ותחשוב שאולי פגעת בי בלא להתכוון לזה. ולא
יכולתי להסביר לך . אמרת לי "תסתכלי למטה , יש שם לגונה יפה ."
העפתי מבט חטוף והבחנתי בכחול וחשבתי
לי אתה הלגונה שלי.
ושוב חיבקתי אותך איך שרק יכולתי. אתה כבר רצית לחזור
לעיסוקיך. אך אני התחננתי "עוד לא" "עוד מעט. ממממממ "ואתה,לא
התנגדת ממש, הסכמת לבקשתי. האור נעלם, כבר החשיך. ושוב ליטפת
אותי ואני אותך.
"סימונה, בואי לא ניסחף." "אבל, למה?" שאלתי. אתה רק חייכת
וליטפת את לחיי. "זוכרת מה שקבענו ? שאנחנו חברים רק בלב,ולא
נאהבים ?" עניתי "כן." אך מהתנהגותך באותו זמן לא הבנתי כך
בליבי."לא נאהבים ?" "כן, וודאי שעוד לא נאהבים,עדיין לא,
אבל...אולי בעתיד..."
ובליבי, שאלתי אותך, אם חברים-בלב גם מתמזמזים ככה ? לדעתי-
לא.
הכמה דקות הפכו לשעתיים ואז באי-רצון מופגן הסכמתי לחזור הביתה
.
"אנחנו חברים-בלב,סימונה ואעזור לך למצוא מישהוא שייספק את
צרכייך. זה מגיע לך. מגיע לך להנות מהחים,לא-כן,סימונה ?"
עניתי לך "כן". אבל לא האמנתי לזה. ואז הבחנת שנגמר לך הדלק,
אז
התקשרת לאישתך וביקשת ממנה לבוא ולהביא לך מעט דלק כדי שנוכל
להגיע לתחנת-דלק. והאישה הנאמנה שלך אכן הגעה עם המוצר המבוקש.
אמרה לי "שלום סימונה מה שלומך ?" עניתי לה "היי". כי לא
יכולתי לדבר ממבוכה. ואז היא הלכה. נסענו לקנות דלק והבאת אותי
הביתה.
נפרדנו בחצר ביתי ואתה פנית לעיסוקיך.
אחר מאוחר בלילה התכתבנו באינטרנט עד שעה מאוחרת בלילה.
למחרת אמי התפלאה על מצב-רוחי הטוב. ואז הגיע מועד
יום-הולדתי.
כתבתי לך איימל הביתה. ובו הזמנתי אותך לבוא עם אישתך ביום
שישי
בערב. וסיפרתי לך מי עוד יבוא . אך לא ענית לי על האיימל הזה.
יום הולדתי חל באאחד מימות השבוע, לפני יום שישי, ונשארתי
בבית.
בגלל הלחץ בו הייתי נתונה קרה מה שקרה, זוכר ? ואז, בגלל
שנודע
לך מה שניסתי לעשות ולא הצלחתי... אז ניתקת סופית את הקשר
איתי, במקום לבוא אלי ורק לחבק אותי. זה כל מה שביקשתי באותו
יום.
אך לא .
בדצמבר.
ביום קר בדצמבר,
סגרתי. הדלת,
העולם נשימתו עצר,
ולא ראיתי הקשת.
השמים נצבעו בדם,
סגרתי הדלת אך לא נעלתי.
אלוהים כעס, זעם,
חרון-אפו הגיע למטה,
המפתח לא זרקתי,
אף הוא בכה.
בערב התקשרתי אליך וביקשתי שתבוא רק לדקה אחת לחבק אותי.
לא רצית לבוא. התחננתי , אך לשוא .
הקשר בינינו כאילו נותק. נעלמת לי כאילו בלעה אותך האדמה.
ואיני מבינה מדוע זה קורה כך. בהתכתבות אמרת לי שנמשיך להיות
בקשר התכתבותי וגם נפגש ככה. אז הסכמתי. זה יותר מאשר כלום.
בכל לילה מאז, אני מתקשה להרדם. מתעוררת ב-4 בבקר במיטה
הכפולה שלי וכפות רגליי קפואות. מכסה אותן בשמיכת-הפוך שלי,
ואט אט מרגגישה כיצד הן מפשירות. אך קשה לי להרדם שוב. כי אני,
בלי לרצות, אוטומטית חושבת עליך ועל אישתך במיטה. וזה כואב
מאוד.
ואני פה לבד, בלי איש שיחבק אותי, ילטף אותי. תמיד תמיד ל ב
ד.
אתה שם ואני פה.
אך אתה בשלך-
רציתי עוד מספר שעות
של אושר.
עוד כמה זכרונות
לאסוף.
לאחר שעזבת.
אך אתה בשלך-
לא נכנעת.
אתה טוען
שהפסדת הרבה.
אולי...
אך אינך שואל
מה לגבי
איך אתה עם
עצמך חי?
כל כך מתגעגעת אליך ! ואל חום גופך, עד שלעיתים קשה לי
לנשום.
וכואב לי בחזה נורא, אז,אני עוצרת את נשימתי לרגע ואז אפשר שוב
לנשום לכמה זמן בלי כאב. ועכשו,תמיד קר לי. תמיד מצפה שחום
זרועותיך יעטוף אתי. אבל, כנראה שזה לא יקרה שוב לעולם ! שכן,
כך אני מבינה אתה פוחד לבוא אלי, אולי תתפתה שוב לחבק אותי,
ואז לא אסכים להירגע.
ליבי עקוד על המאכלת
ליבי עקוד על המאכלת
ודמי נשטף, נספג באדמה.
לטעום עסיס אהבתך
לא זכיתי.
מדוע זה פיתני הצפע?
מה חטאי?
הצעת לי את טעם נשיקתך
אך לא יותר.
רק שתדע לך, אף אחת לא תאהב אותך בחום ובלהט--כמוני .
29.11.02
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.