עמדנו, אני וחבר בחזית משרדי אמריקן אקספרס בפריז נושאים שלט
קרטון מאולתר,
"CAR FOR SALE".

דיברנו עברית ביננו. לאחר מלחמת ששת הימים היה זה כבוד גדול
לדבר בשפתנו, חשנו כמלכי העולם.

יחד עימנו הצטופפו על המדרכה עוד טיילים שהתקבצו מכל רחבי העיר
במעין שוק עליז של קח-תן.

היינו כבר לקראת סיום קופת המזומנים ונדרשנו למכור את המכונית
ששירתה אותנו נאמנה בחרישת היבשת. טיול שחרור.

כשבעולם הנאור חגגו ילדי הפרחים את האהבה וקראו לשמש לעלות,
היינו משוכנעים שהעולם קרא לנו לבא אליו ולעשות אהבה.

"היי חבר'ה" נשמע פתאום קול נשי, "מה העניינים?".
בתחילת הטיול, לשמוע עברית בארץ זרה נתן לי הרגשה של בית.
היינו מחליפים רשמים החל מאיפה וכלה טיפים. עם התארכות הטיול
התחלנו להתרחק מלהזדהות עם העם בציון, לא חלילה מסנוביות, אלא
פשוט הריטואל כבר החל משעמם והפך לזרא.

סקרתי אותה, זקנה. והרי כל מי שעברה את גיל 25 היית עבורי
זקנה. נראתה כבת שלושים, גוף נשי עגלגל, שיער קצוץ, פנים חפים
מאיפור. לא משהו שהייתי מסתובב לאחור בשבילו.

"היי" השבתי מתוך נימוס.
"למה אתם מוכרים את האוטו?" שאלה ישירות כמנהג ישראל. "חוזרים
הביתה, הא".
תחת לענות שאלתי חזרה, "מעוניינת לקנות?"
"לא, אבל אם היה לי רכב הייתי יוצאת לטיול משגע" ענתה.
"נגמר לנו הכסף" פלטתי בקול רפה, כמתבייש במצב.
"אין בעיה, אני אשלם על הדלק ואתה תנהג" השליכה לעברי את
הכפפה.

באחת היא טרפה לי את הקלפים. כבר ראיתי עצמי בדרך הביתה
ועכשיו, טיפש מי שלא יקפוץ על ההזדמנות לסחוט עוד קצת את טעם
חו"ל. הבטתי בחברי והוא הנהן בראשו לכן.
"יאללה לדרך" החזרתי לה בטרם תתחרט, עטתי עליה כמוצא שלל רב.
"אני גרה אצל דודתי, לא הרחק מכאן, בואו נקפוץ אליה לקחת קצת
בגדים ולדרך", השיבה.
אנחנו, שכל רכושנו היה בבאגז' אף לא נצרכנו לזה, ושמחים נפרדנו
מרחבת השוק.

שמנו פעמינו לעמק הלואר. היא לצידי וחברי מאחור.
סיפרה על עצמה, מורה בשבתון. בעל שני ילדים, למצב חשבון הבנק
לא הגענו. ילדים, כבר אמרתי?
לנו נותר לספר רק על עלילות הגבורה בשק"ם.

הדרך התארכה, ושקט השתרר במכונית. חברי כבר החל מנמנם מאחור
ואני מנסה לשמור על הדרך.
צללים ארוכים של ערב החלו להימתח על פני הדרך כאשר היא, כבהיסח
הדעת תוך כדי שינוי תנוחה, פשטה ידיה ובדרכן מטה, הניחה יד על
ירכי.

כל פנטזיות הנעורים על נקמתי במורות החלו לצוץ. ובעוד אני
מתכנן את צעדי, היא כבר הקדימה אותי, כלומר ידה, החלה מחליקה
לאורך ירכי.

חששתי לפלוט משהו, שמא תירתע, או שחברי יתעורר ונתתי לה, ליד,
להמשיך במסעה.

שלטי הדרכים איבדו משמעות בעיניי. הדם החל לזרום מהראש לכיוון
אחר. למי יש ראש לשאטו כאשר ידה כבר נוגעת בשת? רחמי על
הרוכסן.

חיפשתי בעיניי אחר מקום לנטות בו, וזה נמצא בדמות פונדק דרכים
בעיירה על אם הדרך. שוכנו בעליית הגג. גג משופע ובו נטועים
חלונות צרפתיים המשקיפים על חצר אחורית.

בארוחת הערב סביב שלחן עץ כבד לא נאמר הרבה. אבל מבטים מלאי
רמיזה היו גם היו.
פרשנו לחדרנו, כלומר אני וחברי בחדר אחד והיא באחר וברכנו האחד
את השני בברכת ליל מנוחה.

מכיוון שהצרפתים כדרכם, מעדיפים את מי הקולון על מקלחת לא
נמצאה בחדר אלא בקצה המסדרון.
הלחץ בשיפולי בטני לא הותיר לי הרבה ברירה אלא למצוא שם את
פורקני.
נטלתי מגבת, לבנים, כלי רחצה ומחשבות כחולות ונכנסתי לשם.
חדרון אפור מצופה בטפט פרחוני מעוטר בסמלי מלוכה ובמרכזו אמבט
יציקה.
לא עמדתי בפיתוי והחלתי למלאו במים רותחים מעלי אדים לתת מנוח
לגופי המיוסר.

בעודי עמל על התגלחת כבה אור ונפתחה הדלת. דמות החליקה בלא
אומר פנימה. נותרתי נטוע מביט במראה המתכסה אדים כשהיא נצמדה
אלי מאחור משילה תחתיה את חלוקה. היא  העבירה ידיה אל חזי
וחבקה אותי אליה. פיטמותיה נלחצו כנגד גווי ואגנה כנגד ישבני.
ידיה עלו וירדו, חוקרות כל שריר, כל שקע בגופי כשהבל פיה מלחלח
את אוזני.

נותרתי כך גם כאשר כרעה והחליקה מעלי מטה את תחתוני וידיה
סובבו אותי לעומתה.
היא לא הייתה שם לעומתי. השפלתי מבטי מטה. החריץ שבתחתית הדלת
אפשר מעבר אור קלוש. מלמעלה היא נראתה קטנה יותר, בנויה
כפירמידה. אגן רחב, כתפיים וראש.

היא נותרה מטה... לעומתו. נשקה לו. העבירה לשון ארוכה מלוא
אורכו ואספה אותו אליה, לפיה.
קולות גרגור נשמעו מפיה מלווים בקולות מציצה. תנועות ראשה תכפו
במקביל לעוצמת הינעצות ציפורניה בבשר ישבני. צרפתי את קול
אנחותיי ליבבותיה.

גם ריצפת הלינוליאום לא קררה את להט גופנו כאשר באתי בה, פנים
ואחור.
קיררנו עצמנו במי האמבט, משיבים לעצמנו את הנשימה לסדרה.
נשענתי לאחור כלפי דפן האמבט והיא נשענה על חזי כשרגלי חובקות
את מותניה. שתיקה השתררה.
אחר הסתובבה לעברי, נשקה לשפתי, לחשה באזני תודה, קמה עטתה על
גופה את החלוק ופרשה.

בארוחת הבקר כל כוס קפה וקרואסון אמרה תוך התנצלות שדודתה
התקשרה וביקשה ממנה לחזור... משהו משפחתי.
הדרך חזרה עברה בשקט. נפרדנו בלהת' מלווה בסליחה.

? Voulez vous mon auto Monsieur


צאר