"בניגוד לילדים שנולדים נורא מוקדם, רון נולד מאוחר. מאוחר
במידה כזו שכבר כמעט והדאיגה את הרופא המטפל," כך אימא היתה
מספרת תמיד, ואז היא היתה מלטפת לו את השיער וממשיכה, "אבל לא,
רוני פשוט רצה להישאר עוד קצת בבטן של אימא. בבריכה החמימה
והבטוחה," היא היתה צוחקת, "הרבה יותר כיף מאשר בעולם הקר
והמנוכר."
לו היא רק ידעה כמה היא צדקה.
אנשים תמיד אומרים שהחיים הם לא מרוץ, ושלמרות שכל אחד מתקדם
בקצב שלו העיקר שכולם מגיעים בסוף לקו הסיום. זה ממש לא נכון.
החיים הם מרוץ, נגד אחרים ונגד הזמן, מכל הבחינות, במיוחד
בשנים הראשונות: המרוץ להספיק להגיע לפני הצלצול; המרוץ
בגיבושון לסיירת; המרוץ לעשות הכל ראשון, ובכל מקרה לא להישאר
מאחור.
אבל רון תמיד היה כזה, קצת באיחור. לא מפגר או משהו כזה, שלא
תבינו לא נכון - רון היה ילד חכם ומתקדם יחסית לגילו. למד
לקרוא ולכתוב בגיל צעיר, הסתדר טוב עם הגדולים עוד כשהיה ילד
בגן. אבל איפשהו, בפנים, הוא זז באיחור. אחר-כך הוא ניסה
להסביר לעצמו את זה בכך שהוא פשוט נהנה מכל רגע בחיים עד הסוף,
וכשכולם רצו כבר לזוז קדימה לשלב הבא, רון העדיף להישאר עוד
קצת בשלב הקודם, איפה שכבר היה לו חם ונעים. אבל הוא ידע שזה
לא לגמרי נכון.
בכיתה א', כשכולם התעסקו עם בובות פלסטיק, הוא העדיף להתעסק עם
בובות פרווה. כשכולם אספו מדבקות, רק אז הוא התחיל לחשוב על
בובות פלסטיק. כך זה נמשך גם בכיתה ב', ובכיתה ג', הלאה והלאה.
העובדה שהוא היה מאחור מעולם לא הפריעה לו, כי הוא תמיד ידע
לעשות פרצוף של מבין גדול ולספר לכולם על זה ועל זה ועל ההוא,
ככה שכולם היו בטוחים שרון בדיוק כמוהם, אפילו שלב אחד קדימה.
אבל ככל שהצטברו השנים, כך הפער גדל, וככל שהפער גדל, כך היה
קשה לכסות אותו. כשכל הבנים בכיתה התלהבו מסרטי אימה מגעילים,
רון העדיף עוד לראות קומדיות וסרטי 'דיסני', ולא הצליח להחזיק
מעמד מול הטלוויזיה כשהדם השפריץ. כשכולם חשבו שבנות זה איכסה,
וכל הבנים היו יוצאים ביחד לכל מיני מקומות, רון עוד דיבר עם
הבנות, ככה מפעם לפעם, ולכן לא הזמינו אותו כמעט בכלל, לשום
מקום. גם אם היו שנים שרון הצליח להדביק את הפער, שנה לאחר מכן
כולם עשו קפיצה גדולה קדימה, ורון נשאר עומד במקום, לבדו.
ולמרות שרון הצליח להתעלם מהפער, הפער הכאיב לרון בלב המאוחר
שלו, ורון נורא רצה לצמצם, אפילו בקצת, את הפער. כשכל הבנים
התחילו להסמיק ליד הבנות, להציע להן 'חברות' ולתת להן נשיקות
על הלחי, רון עמד בצד והתבונן. למזלו, בצעד הזה רון לא היה
היחיד שנשאר מאחור, היו עוד כמה כאלה שהעדיפו להישאר בשלב
הקודם. אבל איתם רון לא רצה להיות, אז רון נשאר שוב, לבד. זה
מוזר, אבל כשנשארים לבד, כמה שזה מעצבן וקשה ומכאיב, מעדיפים
להישאר לבד. אולי כי פוחדים להצטרף. בכל אופן, רון התחיל לבנות
מסביבו חומות של לבד, והניח, שאם לפחות הוא יישאר מאחור, עדיף
שיישאר מתחת לקורת גג, ולא בחוץ.
אבל מהר מאוד הגיע התיכון. ואם לפני זה רון עוד יכל להציץ
החוצה מהחומה שהוא בנה ולהסתכל על האחרים, עכשיו כולם כבר היו
רחוקים כל כך, שהוא כבר לא ראה כלום, והוא כבר לא ידע איך
לעשות את הצעד הבא. גם לא היה כל כך את מי לשאול, אבל רון
החליט שנמאס לו להישאר מאחור, אז הוא פירק את החומה שבנה לו,
ובצעדים קטנים כאלו, 'על עיוור', הוא התחיל להתקדם, כשהוא מנחש
מה הנתיב המקובל. בצידי הדרך רון ראה כל מיני חומות נטושות,
ופגש כל מיני מאוחרים. המאוחרים אף פעם לא היו החברה האהובה על
רון, אבל לא היתה לו ברירה, והוא התחבר איתם ולפעמים אפילו
נהנה, עד שהם התקדמו קדימה, ומאוחרים אחרים הגיעו. אבל תמיד
הוא שמר עין אחת פקוחה, לכיוון האופק, לראות אולי הוא יוכל
לקלוט מישהו מקדימה, ולהתקדם איתו. אבל הוא לא מצא, והוא נאלץ
להתקדם לבדו. וכשמתקדמים לבד, מישהו פעם אמר, מתקדמים לאט.
לפעמים זה נראה מוזר לאנשים לראות מישהו כל כך מבוגר, ויחד עם
זאת כל כך צעיר. הם ניסו לתרץ את זה בכך שהוא ביישן, בכך שיש
לו פלוסים אחרים, אבל הוא ידע שהם בעצם תוהים לגבי העתיד שלו.
אפילו ההורים שלו, רון ידע, כבר מתחילים לדאוג, אוהבים ובטוחים
ככל שיהיו. אבל הוא לא ידע מה לעשות.
זה אולי יישמע לכם מוזר, אולי אפילו מצחיק, אבל רון התנשק ממש
בפעם הראשונה רק כשהיה כבר בכיתה י"ב. חברה רצינית ממש היתה לו
רק באמצע אותה שנה, למרות שלפעמים הוא היה אומר שכבר היו לו
כמה חברות, פשוט לא רציניות. רק בסוף כיתה י"ב הוא התקדם
קדימה, ולבסוף הגיע לקו הסיום, אחרי שכמעט כולם כבר עברו מזמן
והיציעים נותרו ריקים מאדם. הוא נזכר בכל הדברים שראה בדרך,
בכל המכשולים שעבר,  בכל הפעמים שהיה כל כך קרוב להתקדם קדימה
יחד עם כולם, בכל הפעמים שהרגיש שהוא נגרר בסוף. עכשיו, כך הוא
הרהר כשבעט בסרט הסיום שהיה זרוק על שביל הריצה, מקומט ומעוך
וקרוע מרוב האנשים שעברו עליו, עכשיו הוא יוכל להירגע ולנשום
עמוק. עכשיו כשהמרוץ נגמר, הוא יוכל להתקדם בקצב שלו, להנות
מהנופים שבדרך. ובדיוק כשהתכוון לקנות משהו לשתות, מנקה רחובות
זקן עבר לידו ושאל בקול תמה אם הוא לא אחד מהמשתתפים.
- "כן," ענה רון והחריש, "בדיוק עכשיו הגעתי."
- "אז מה אתה עושה פה," הקשה הזקן, "המרוץ הבא כבר התחיל
מזמן, פה, במסלול ליד."