פעם היתה ילדה בלי ורידים. הרופאים הגדירו אותה כנס רפואי,
החרדים הגדירו אותה כנס דתי, ההורים שלה הגדירו אותה כנס,
נקודה. היא הגדירה את עצמה כילדה. פשוט ילדה רגילה.
האמת היא שחוץ מזה שלא היו לה ורידים, היא דוקא היתה ילדה די
נורמלית.
כמו כל הילדות שהכירה, הילדה בלי הורידים אהבה את הילד היפה.
ככה קראו לו. אף אחד לא ידע מה השם האמיתי שלו, ובגלל שהיה כזה
ילד יפה-כולם קראו לו הילד היפה. הילד היפה לא ממש שם לב
שהילדה בלי הורידים קיימת, וכשהוא כן שם לב, הוא צחק עליה על
זה שלו יש ורידים, ולה-אין.
יום אחד, הילדה ניגשה אל הילד היפה וסיפרה לו שהיא אוהבת אותו.
היא שאלה אותו אם הוא ירצה להיות חבר שלה, או לפחות ידיד. הילד
היפה צחק עליה ואמר: "שילד יפה כמוני יהיה חבר שלך...? אפילו
ורידים אין לך!" הילדה נעצבה מאוד ורצה לביתה.
היא נעשתה כל כך מדוכאת שכל מה שרצתה זה לברוח מהעולם האכזר בו
היא חיה.
היא הסתגרה באמבטיה, לקחה את סכין הגילוח של אבא שלה והפשילה
את השרוולים שלה בכדי לחשוף את הורידים. באותו הרגע נזכרה שאין
היא יכולה להתאבד בכזאת צורה-הרי אין לה ורידים.
הילדה הקטנה בלי הורידים נכנסה לעצב גדול עוד יותר והחלה
לבכות.
באותו הזמן בדיוק התקשר הילד היפה וביקש סליחה ואמר שהוא נורא
נורא מצטער על מה שאמר. הוא ביקש שתבוא אליו כי הוא רוצה לדבר
איתה על משהו מאוד חשוב ואישי. הוא רצה לספר לה שהוא בעצם
מסכים להיות חבר שלה.
הילדה בלי הורידים יצאה מהאמבטיה, לבשה את מכנסי הג'ינס
האהובים עליה, הגופיה הכי יפה שמצאה וזרקה עליה ג'קט, בכדי שלא
יראו את הורידים שאין לה ויצחקו עליה.
הילדה בלי הורידים רצה כל כך מהר לביתו של הילד היפה שאפילו לא
ראתה את המכונית שהתקרבה אליה.
הרבה דם לא היה שם, בכל זאת, המכונית לא פגעה באף וריד... |