בחלומי חזרתי לילדות. שוב. היה כיף, עד שגדלתי - בחלומי -
היישר אל גיל מרד הנעורים. כשיצאתי מביתי, חשתי את השמש על
עורי, מנסה לעודד אותי אך ללא הצלחה. הבטתי בה בבוז וגחכתי.
אני מעל דרגתה של השמש - אין היא יכולה לי. לא עוד.נגיד שאברח,
טוב? אז ממי הפעם? מכל הסיבות האפשריות ברחתי כבר, והסיטואציות
המוזרות ביותר מאחורי, אך תוצאותיהן צרובות על גופי, והבזקים
מהתקופה הישנה, הכאובה ובעלת צחנת-המוות התמידית מתרוצצים
בראשי. אך ידעתי שעלי להתמודד מול הפחד מן פחדי מן הפחד לפחד.
מסובך? נסו אתם להיות אני, ולו אך לרגע. נו? איך ההרגשה? רעה.
וחשבו שאצלי זה תמיד, והבעיות לא מתחלפות, כמו שהורי אומרים,
בבעיות גדולות יותר - הבעיות העכשוויות מהוות רקע ובסיס לצרות
שיבואו. או, כן, הן יבואו.

אוי, למה אני כותבת את זה בכלל, לעולם לא אקבל הערכה. לא שאכפת
לי - לי כשלעצמי, רע, כרגיל (חרא-גיל).