בכל פעם שניסיתי לדבר איתו על הרגשות שלי כלפיו הוא נסגר,
העביר נושא וניסה לחפש מקום עם הרבה אנשים שנוכל ללכת אליו,
כדי שלא יצטרך להתמודד עם השאלה הגדולה מכולן-
מה בעצם הוא מרגיש כלפיי.

בהתחלה, בכל פעם שאמרתי לו שאני אוהבת אותו הוא ענה לי משהו
בסגנון של "גם אני מטורף עלייך..." או משהו בסגנון. אז פשוט
הפסקתי להגיד את זה. לשנינו היה מאוד נוח עם זה. שנינו לא
היינו צריכים להתמודד עם הבעיה הזאת. פשוט הדחקנו.
ככה זה נמשך במשך כמה חודשים. הוא לא הבין שאני פשוט צריכה
יותר מזה.
הוא לא הבין שאני צריכה מישהו שיאהב אותי בחזרה.

לפני שבוע בערך היה לי יומולדת. היום הכי כיפי בשנה, נכון?
גם אני תמיד חשבתי ככה.
לכבוד יום ההולדת שלי הוא קנה לי את המתנה הכי יפה שאי פעם קנו
לי.
כשפתחתי את הקופסה ציפיתי לראות איזה עגילים מזעזעים וענקיים
או משהו כזה, כמו שתמיד החברות שלי מראות לי שהחברים ה'נהדרים'
שלהם קנו להן.
אבל לא. במקום כזה דבר הוא קנה לי שרשרת זהב עם לב קטן, בדיוק
כזאת כמו שידע שההורים שלי קנו לי כשהייתי קטנה, והלכה לי
לאיבוד לפני כמה שנים באיזה טיול משפחתי.
כל כך שמחתי. התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. 'איזה כיף לי
שאתה החבר שלי' אמרתי, 'אני כל כך שמחה, כל כך אוהבת אותך'.
אמרתי פשוט בלי לשים לב, מרוב התרגשות 'אני אוהבת אותך'.
"גם אני משוגע עליך" הוא ענה לי. האדמתי.
'גם אני משוגע עליך... גם אני משוגע עליך?!?' מה הוא חושב
לעצמו?
שתקתי. "אנחנו צריכים להיפרד" אמרתי בלי לעצור לחשוב עוד שניה
לפני. "מגיע לי יותר. מגיע לי מישהו שיאהב אותי".
הוא לא אמר שום דבר.
"את צודקת" אמר לבסוף. "אני מרגיש אותו דבר".
הוא מרגיש אותו דבר? הוא לא מבין שאמרתי את זה בלי לחשוב...?
"אני לא רוצה לומר שלום. לא עכשיו. אני לא יכולה לעזוב אותך
עדיין..."
מילמלתי והתחלתי לבכות...
"את יודעת שזה עדיף" הוא אמר, מנסה להחניק את הדמעות.
אני יודעת. בטח שאני יודעת. אבל למה זה צריך להיות ככה? למה
הוא לא יכל להגיד לי פשוט שהוא אוהב אותי?
"המתנה שלך" הנחתי את השרשרת בתוך הקופסה והושטתי לו אותה.
"המתנה שלך" הוא ענה. "מזכרת קטנה ממני, כדי שתזכרי אותי תמיד"

כדי שאני אזכור אותך? ואיך אני יכולה לשכוח אותך? אני בחיים לא
אשכח אותך.
"אני מניח שכדאי שאני אלך עכשיו..." הוא אמר
"אני מניחה" השבתי. "ביי...נדבר כבר..." הוא ענה ונישק אותי,
נשיקה אחרונה ומתוקה. אף אחד מאיתנו לא רצה שהיא תיגמר.
"נדבר..." עניתי. הוא יצא מהחדר שלי וסגר את הדלת.
ברגע ששמעתי אותו אומר שלום להורים שלי, שישבו כל הזמן הזה
בסלון ונשמעו די מופתעים שהוא הולך כל כך מהר התחלתי לבכות.
הוא אמר להם שהוא חייב ללכת לעבוד, לא רצה שהם ידאגו לי. כל כך
חמוד החבר הזה שלי. לשעבר...
כיביתי את האור והדלקתי את המערכת עם דיסק של אביב גפן וכמה
נרות.
התיישבתי על המיטה והחזקתי את הקופסה עם השרשרת.
ככה ישבתי, עם הקופסה ביד, מקשיבה לשירים,מתנדנדת ובוכה.
אחרי בערך שעה פתחתי את הקופסה והחזקתי את השרשרת ביד, וככה,
לאור הנרות, הפכתי את השרשרת וראיתי משהו חרוט, רצתי להדליק את
האור וקראתי משפט בודד, כתוב באותיות קטנטנות ויפות. משפט
קטן:

'אני אוהב אותך'...