"אני לא יכול!" צעקתי לאימי מהאסם. אימא הייתה עסוקה אותה שעה
באיסוף קלחי תירס רעננים לקראת ארוחת הצוהריים של יום ראשון.
היא רצתה שאסייע לה בליקוט, אבל אני הייתי עסוק מדי אותה שעה
בכתיבת שמי בעזרת הקש באסם. את אותיות הקש הבלטתי באבני חצץ
כהות - כדי שהקש הזה יהיה שונה מיתר פיסות הקש באסם. "מה אתה
חושב? שהאוכל יעוף לך אל הצלחת מחר???". מדי יום ראשון, אחרי
הביקור בכנסייה שברחוב צ'רלסטון הסמוך היינו מתיישבים כולנו
לארוחת צוהריים מהבילה. אימא הייתה הסולנית במקהלת הנשים
בכנסייה וגם הטבחית הטובה ביותר בכל המחוז. כולם היו מגיעים
אלינו לאסם לטעום מהמטעמים של אימא. חבל שתמיד אנחנו היינו
זוכים לאכול רק שאריות מהמנות הרבות שהכינה. "טוב, בהתחשב
בנסיבות!" אימא הייתה אומרת.
אמרתי לאימא שאני יוצא לטייל בשכונה. אימי חייכה אליי, כאילו
רומזת לי כי התחמקתי מעבודה. יצאתי מהאסם. תוך שאני הולך
ברחובות העיירה הייתה לי תחושה מוזרה כאילו כל תושבי המקום
מביטים עליי בעיניים חושדות. אני ואימא עברנו לבית החדש רק
לפני פחות מחודשיים ולכן הערכתי כי היו אלה מבטים מסוקרנים
בשכן החדש. המשכתי ללכת. במורד הרחוב שיחקה בכדור חבורת ילדים.
ניתן היה להבחין רק ממבט מזורז עליהם כי מעמדם היה רם. כולם
היו מטופחים ומסורקים. בגדי הספורט שלשבו על גבם נראו כאילו
נתפרו במיוחד בשבילם. הכדור שלהם נראה חדש ומצוצח וזאת בניגוד
לכדורגל נטול האוויר שלי אותו פוצץ ידיד שלי מהמחוז השכן.
התקרבתי אליהם וקראתי מאחורי הגדרות: "אפשר להצטרף?". אחד
הילדים הרים את ראשו. הוא בחן אותי בקפדנות. מסתכל עליי מכף
רגל ועד ראש. לבשתי בגדים ארוכים אותו יום שהסתירו כמעט את כל
גופי. כשהגיע הוא לראשי נפער פיו וגבותיו הורמו. תחילה נראה
היה כאילו הוא בהלם אולם מספר שניות מאוחר יותר החל פורץ הוא
בצחוק מתגלגל. חבריו שהבחינו בצחוקו הביטו עליי. לא הבנתי מה
היה כל כך מצחיק. עד מהרה הורדתי את ראשי אל עבר הג'ינס
שלבשתי. אימא תמיד אמרה לי שאני שוכח לרוכסנו עד תום. פעם
באירוע משפחתי סבא הרים עליי את קולו בזעם על כך שרוכסני היה
פתוח כשאנו יושבים סביב השולחן. במקרה אחר, הייתה זו חתונת בת
דודתי מריאנה, בה אני נתבקשתי להחזיק כרית נוצות ירקרקה עליה
הונחה הטבעת. בלי משים לב שכחתי לסגור את הרוכסן אחרי ביקור
מהיר בשירותים, וכך הצטלמתי לתמונה המשפחתית והתהלכתי בדרך
לכומר. אימי ששמה לב אמרה לי לאחר האירוע: "מה אתה מוכר שם
בחנות שלך?? שזיפים?" שבועיים ימים נענשתי על המעשה הזה. אולם
הפעם טרחתי לסגור את הבסטה מוקדם. הנערים המשיכו לצחוק עליי
ואני בחרתי לעזוב את המקום. התקדמתי הלאה אל הרציפים. תוך שאני
מטייל לאורך קו הים הבחנתי באישה זקנה. ידיה היו עמוסות סלים.
כנראה חזרה מהשוק שכן באחד מסליה הבחנתי בסוכר ובביצים. אימא
חינכה אותי טוב ולימדה אותי שעזרה לזולת היא מהתכונות החשובות
ביותר. לכן פניתי בנועם אל האישה והושטתי את ידי לעברה, מסמן
על רצוני לעזור לה בסחיבה. לפתע פרצה היא בזעקות רמות- "גנב!
גנב!" היא החלה חובטת בי בארנקה השחור. לא הבנתי על מה המהומה.
אימא אמרה לי כשהגענו שהתרבות במחוז הזה קצת שונה. חשבתי לעצמי
שאם אחד מהכללים החברתיים היא לא לעזור לאדם בעת צורך, אז אני
אתאקלם כאן מצויין. התקדמתי לעבר רחוב צ'רלסטון. מעבר לכנסייה
שלנו היה מעוזה של רוכלת זקנה. בכל שלוש הפעמים שיצא לי לראות
אותה הבחנתי שבאמתחתא תמיד דברים מיוחדים. באחת הפעמים קניתי
אצלה בובה. תכננתי להביא אותה לקייט. קייט הייתה אחת מנערות
המחוז. ראיתי אותה לראשונה כאשר הלכה היא עם אימה אל השוק. היא
הייתה היחידה בכל המחוז שהתחברתי אליה. גם אם מעולם לא דיברנו,
בכל פעם שראיתי את פניה הצלחתי להתחבר לנפשה. מעין התחברות
קוסמית נדירה שכזו. עולם מיוחד בו רק היא ואני קיימים - ואין
אף דבר ביננו. לבובה שקניתי היה שיער בלונדיני גולש. עיניים
ירוקות ונוצצות. שתי לחיים אדמדמות ומלאות ושמלה לבנה ובוהקת.
הבובה הזו הזכירה לי כל כך את קייט שלי. כשקניתי את הבובה
הסתכלה עליי הרוכלת ואמרה לי: "הבובה הזו לא תתאים לאדם כמוך".
בתמיהה שאלתי אותה: "למה את מתכוונת?". הרוכלת הצביעה על בובה
אחרת. שערה שחור ופרוע. עיניה חומות וכהות. לחייה זוויתיות
ורזות. על גופה שמלת טלאים מטונפת. התעקשתי איתה כי אקח את
הבובה האחרת, ובמבט מופתע ציינה בפניי את המחיר. שילמתי מכסף
שקיבלתי מאימא לקראת חג הפסחא האחרון ונפרדתי ממנה. הפעם חייכה
אליי הרוכלת כשעברתי לידה. לא היה לי זמן להתעמק במוצרים
החדשים שהציעה בדוכן המאולתר שסמוך אליה. התקדמתי אל עבר
הכנסייה שלנו. על יד הדלת המרכזית יכולתי להבחין בשלט - "כל
מבקרינו. מחר אנא הצטיידו עמכם במספר מאות למען שיפוץ הגג.
תקוותינו היא שבעזרתכם האדיבה נוכל לשפצו עד 1843. שהאל יברך
אתכם!". רצתי מהר לאסם להודיע את הבקשה לאימא. היא הייתה עסוקה
במבטח. בסיריה הגדולים הכינה עשרות רבות של מנות. מכל טוב היו
בצלחות. לאחר שיידעתי אותה בהודעה שאלתיה אם אוכל לקבל מעט
מהאוכל עכשיו. היא הנהנה בראשה לחיוב ואני עמדתי למזוג לי מעט
מרק מאחת הקערות. "לא!!" קראה אליי בטון רוגז. אלה לא שלנו.
אלה שלהם. הרצית שאפוטר? הרכנתי את ראשי והתנצלתי. אימא הצביעה
אל קערה נמוכה ובתוכה מעט מרק. לא היה בה בשר הכל הועבר לקערות
האחרות. גם מעט מאוד תפוחי-אדמה.
אותו לילה, לפני שנשכתי לישון, ביקשתי מאלוהים כי יעזור לי
להשתלב בעיירה הזאת. נשקתי לספר הברית, ולתמונתה של סבתי
המנוחה ונרדמתי. באמצע הלילה נזרקה אבן דרך חלון האסם. האבן
פגעה בי בסמוך לאף. המכה העירה אותי. לפתע עוד אבן נזרקה
מהחלון, ועוד אחת. בחוסר בהירות קמתי ממיטת הקש על רגליי. ריח
מוזר מילא את החדר. הריח דמה לריח הבישולים של אימא כשהתעסקה
במטבח- רק חזק יותר. הריח הקשה במעט את הנשימה. מימין יכולתי
לפתע להבחין בעננה אפורה שממלאת את החדר. לא עברו יותר ממספר
רגעים ואימא יצאה בזריזות מחדרה באסם. כמטורפת רצה אליי ואחזה
בי. היא תפסה בידי ומשכה אותי בכוח אל מחוץ לאסם. אז התחוור לי
כי האסם עלה בלהבות. עמוד אש ענקי החליף את האסם שהיה לאורכה
של התקופה האחרונה כל ביתי. שאלתי את אימא מה קרה. היא לא ענתה
לי. לפתע הבחנתי בעוד אבן נזרקת לעברנו. כאילו היה זה
אינסטיקנט הסתובבתי עם ידיי קפוצות לאגרוף. הבחנתי בחבורה של
שלושה נערים. אחד מהם זיהיתי מאותה חבורה ששיחקה בכדור. הם
קראו לעברנו מושגים שלא הכרתי. אימי ניסתה לחסום את אוזניי
אולם משפט אחד הספקתי לשמוע-"כושונים בעיירת לבנים!!- היהפוך
נמר חברבורותיו???". לא בדיוק הבנתי את משמעות הביטוי- אולם
ידעתי כי מקורו בשנאת חינם. אימא נראתה שבורת רוח. היא התכופפה
לעברי וחייכה חיוך מעודד. לאחר מכן אמרה - "נראה שנצטרך לעבור
עוד מחוז!". התישבתי על האדמה ועצמתי עיני. כשפקחתי אותן
הבחנתי בבובה. אותה בובה שקניתי לקייט, לקייטי שלי. שיערה
הבלונדיני והגולש התכהה ונהיה פרוע. האש עיוותה גם את תווי
פניה המסורטטות. שמלתה הצחורה נהייתה למטונפת. הפעם, אבל,
הבחנתי גם במשהו חדש. היה זה משהו שלא הבחנתי בו קודם. צבע
עורה של הבובה השתנה. הוא נהיה לשחור. שחור כמו תיקה השחור של
הזקנה. שחור כמו ליבם של ילדי השכונה. שחור כמו עיניהם מלאות
הסטיגמה של השכנים, שחור כמוני וכמו אימא.
לפתע נצטבתי בליבי. פעם סבא לימד אותי שלכל המלאכים כנפיים
לבנות. בגלל זה קייט שלי היא מלאך אמיתי. אולם אם זה ככה? מה
אני?? עד אותו היום הייתי מלאך. מהיום אחיה את חיי כמלאך
שסרח!