שלום. אני צב, ואני לא מתבייש לומר את זה. צב, נחמד וקטן
וקירח. למה להתבייש? אתם צודקים, אתם אלה שצריכים להתבייש. כי
אתם, כולכם, ובמיוחד דוברי העברית מביניכם, שונאי צבים מהמדרגה
הראשונה. בדם, בדם אתם שונאים אותנו. אז תתביישו לכם. טפו
עליכם.
ואתם אפילו לא יודעים למה. אבל אני אסביר לכם למה, אסביר ועוד
איך. כי אנחנו הצבים, למרות היותנו עם חביב ושוחר שלום,
סימפטיים נחמדים וחייכנים, זכינו מאז ומתמיד ליחס הגרוע ביותר
שיש. אנחנו, למורת רוחנו, הפכנו לשק האגרוף של השפה העברית,
ההומור הישראלי, והאינפנטיליות המזרח-תיכונית. וזה כואב. ממש
כואב.
הכל התחיל אי-שם בשנות החמישים הרחוקות, עם 'צב השעה'. אוי, זה
היה ממש מבדר. ממש מזיל דמעות. היום אין צב שלא לומד איך
התעללו בסבים ובסבתות שלו, צבים שקטים, חלקם שומרי מסורת,
כשהכריחו אותם לשאת שעונים גדולים ברחובות, במסגרת תרומתם
למאמץ הציוני. צב השעה... גם כן מצחיק. ואחר-כך המצב המשיך
להתדרדר. בשנות השישים - 'צבי חיפוש' הסתובבו בחוסר מעש בבתים
של אנשים; בשנות השבעים - כל צ'חצ'ח ברחוב ירה לכל כיוון מגוון
של בדיחות קרש משומשות כגון: "מה אתה זוחל כמו צב?", כשאנחנו
בכלל לא הולכים כל כך לאט; בשנות השמונים זה התרחב לכלול
חרוזים, מושגים, שמות, עצמים ותארים: ק-צב, צביבון, צב-ת. בכל
עולם החי לא נגעתם בכלל, רק בנו התעקשתם להמשיך ולהתעלל. אבל
בעשור האחרון... בעשור האחרון חציתם כל גבול.
קצת אחרי הצב של אורן, וקצת לפני צבי הנינג'ה, מצאתם לכם צב
חדש להתעלל בו: אני. נולדתי למשפחה ממוצעת, לזוג הורים נחמדים
בשם אורנה ומשה צב. ההורים שלי תמיד אהבו שמות עתיקים, ולכן
החליטו לקרוא לי על שם מ-צב-יא מפורסם - גיוסולינוס, או בקיצור
- גיוס.
אני כבר יכול לשמוע אתכם מתפוצצים מצחוק. כן, זה ממש מצחיק.
מה-זה מצחיק, נורא מצחיק. שנון כל כך, שאני ממש נשפך בתוך
השריון שלי. אין בכם טיפת הגינות, סובלנות, אמפתיה. רעים. פשוט
רעים. בכל אופן, אני תוצר של המערכת שלכם, וככזה, אתם לא תמנעו
בעדי להשמיע את מה שיש לי לומר, כי לי נמאס. כבר ביום הראשון
של כיתה א', הבנתי את גודל הבעיה. "צב גיוס," קראה המחנכת
והתאמצה לא להתפקע מצחוק. עתידי בחיים כבר נקבע, נסגר ונחתם.
ובגלל שצב חי כמעט מאה שנה, אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה
בדיכאון הייתי, כשבגיל שמונה עשרה קיבלתי את חבילת המכתבים
הראשונה עם הפתק: 'אלה של השנה הזאת. בהצלחה.' וכמעט בכיתי.
מאז אני מסתובב לאורכה ולרוחבה של הארץ, בקור ובחום, בלילה
וביום, במלחמה ובשלום, ומחלק למאות אלפי מחוצ'קנים צעירים
מעטפות חומות. ההנאה היחידה שיש לי זה לראות את מבט האימה שלהם
כשהם פותחים את תיבת הדואר, ורואים שהפעם המעטפה ממוענת אליהם,
ולא לאבא שלהם. אני תמיד מחכה שם בפינה, בשיחים או באגרטל,
וכשאני רואה את זה, זה עושה לי את היום. דוקא כאן המיתוס עוזר
לי - אני הרי צב, ולצב לוקח כל כך הרבה זמן להגיע ממקום למקום.

הייתם רוצים לחשוב ככה, להאשים את המערכת המיושנת, את
הבירוקרטים המעצבנים, הפקידות הטיפשות. אבל זה לא ככה. זה פשוט
לא המ-צב.