בסופו של דבר כל מה שנשאר לי הייתה הגיטרה, דיסקים, תקליטים,
וחור עמוק בנפש, שכל המוסיקה בעולם לא תוכל לתקן. זו הייתה
תקופה איומה. הסתובבתי עם תחושה כבדה, התחשק לי לבכות אבל
המחנק בגרון אף פעם לא הפך לבכי של ממש. הרגשתי מזוהם, הכל
הצטבר אצלי. לא הייתי יוצא מהחדר שלי, למעט לאכול פעם ביום.
כשהתחילו להתקשר מבית הספר שאני לא יכול להבריז כל כך הרבה
בכיתה י"ב, התחלתי גם להגיע לביה"ס לפעמים. אבל חוץ מזה הייתי
בחדר שלי. ההורים שלי דאגו לי נורא. החליטו שאני חולה והכריחו
אותי ללכת לרופא. הלכתי, והתברר שבחודש שחלף איבדתי 24 קילוגרם
מהמשקל. לא רק שכבר לא התאמתי לקטיגוריה "שמן", התאמתי
לקטיגוריה "רזה מדי". בשלב הזה בערך ההורים שלי התחילו להשתגע,
ויחד עם זה הם שיגעו גם אותי. אז קמתי והלכתי. זה לא היה משהו
מאורגן. לילה אחד הרגשתי צורך להתאוורר. חיכיתי לשלוש בבוקר,
כי אז מספר האנשים ברחובות אז שואף לאפס, ואלה שנמצאים ברחוב
מפחדים מהמראה של בחור בגובה מטר שמונים וחמש ובעל רוחב כתפיים
תואם בשלוש בלילה, ולא מטרידים. אחרי חצי שעה של טיול התחשק לי
לשבת. נכנסתי לפאב הכי חשוך וקטן שמצאתי, מתוך תקווה שפאב כזה
לא יהיה מלא מצד אחד, ומהצד השני שאני לא אהיה אחד משני לקוחות
בפאב גדול, כי אז נותנים לך יחס אישי מדי. נכנסתי, ישבתי
והזמנתי בירה "גינס", זה מין בירה אירית כזאת. כשהבירה הגיעה
לקחתי ממנה שני שלוקים והלכתי להשתין. כששטפתי ידיים הרמתי
עיניים אל מין שבר מראה מטונף כזה שהיה תלוי שם מעל הכיור. גם
דרך הטינופת לא זיהיתי את עצמי. השיער שלי היה ארוך ופרוע, היה
לי זקן די ארוך ומבולגן, הפרצוף שלי היה כחוש והעיניים בלטו
מתוכו, והבגדים שלי, שהתאימו לי כששקלתי כמה קילוגרמים טובים
יותר ישבו עלי בצורה מצחיקה. נזכרתי איך נראיתי מוקפד פעם, איך
אף פעם לא היו תופסים אותי לא מגולח ולא מסורק, ולא האמנתי שלא
הסתרקתי חודשיים. לא התחשק לי פתאום לגמור את הבירה, ויצאתי
משם. ידעתי שאני לא אחזור הביתה. היו לי מאתיים וחמישים שקל
בכיס, והתחלתי לחשוב על כל החברים שאני יכול לבוא אליהם. החבר
האחרון שלי שראיתי היה לפני שנה בערך. היא ניתקה אותי מכל
החברים שלי, או יותר נכון, אני התנתקתי ברצון רב כדי לפנות
יותר זמן בשבילה. הייתי אדם ללא חברים. השתעשעתי לרגע ברעיון
של ללכת אליה , אבל לא יכולתי. לא ככה. את שארית הלילה ביליתי
על ספסל. אפילו אז לא יכולתי לבכות. נעשיתי אטום. אז ביליתי
איזה שלושה שבועות על הספסל הזה, עד שיום אחד באו שוטרים
והחזירו אותי הביתה. ההורים שלי דאגו נורא. ישבו וטרטרו לי
בשכל שלוש שעות. בכו, צעקו, איימו. נמאס לי מהם, אז הסכמתי
ללכת אתם לפסיכולוג. ישב ודיבר עם כולנו. אחר כך החליט לדבר רק
איתי. סולו. ישבתי מולו בזמן שהוא שאל אותי כל מיני שאלות שממש
לא התחשק לי לענות עליהן. כשלא עניתי, הוא שאל אותי למה אני לא
עונה. התעקש שאני אענה לו על השאלה הזו. באיזשהו שלב כבר נמאס
לי שהוא טוחן לי את המוח, אז עניתי לו שאני פשוט לא מבין מה
אני עושה פה, ושהשאלות שלו לא נראות לי, והלכתי. אחרי זה, לא
היה אכפת לי מה ההורים שלי אמרו, לא חזרתי אליו. חזרתי לשגרה
של להיות בחדר כל היום. מדי פעם ההורים שלי היו מניחים לי צלחת
של אוכל ליד הדלת. אם הייתי ממש רעב, הייתי אוכל. ברוב המקרים
הצלחת הייתה חוזרת איך שהגיעה. אחרי התקופה שהייתי הומלס,
נראיתי כמו שלד מהלך. הרחתי כמו בנאדם שלא התקלח חודש, ואני
מניח שזה היה המצב. באותה תקופה כבר לא זכרתי למה אני בדיכאון,
אבל כבר הייתי בתוך זה. דיכאון זה דבר ממכר. אתה נהיה מדוכא
מזה שאתה בדיכאון.

יום אחד ההורים שלי ניסו שיטה חדשה שהפסיכולוג הגאון שלהם חשב
עליה. הם העלו לי יחד עם האוכל עיתון. העיתון לא כל כך עניין
אותי, רק התאריך: 7 ביולי. מסיבת הסיום שלי הייתה צריכה להיות
יומיים לפני. עכשיו הייתי אמור להיות אחרי הבגרויות. אני לא
יודע למה, אבל פתאום השתלטה עלי תחושת חוסר אונים. מצאתי את
האולר שאורי הביא לי מתנה ליום הולדת 16, וחתכתי את הורידים.
כנראה שצרחתי, כי הדבר האחרון שאני זוכר שראיתי היה את אבא שלי
פורץ לי את הדלת.
התעוררתי בבית חולים. היה לי צינור אחד מחובר לזרוע שמאל,
ותחבושות על פרק יד ימין. לקח לי איזה עשר דקות לקלוט שהם
מאכילים אותי דרך הצינור. כשניסיתי להרים את יד ימין כדי לנתק
את הצינור גיליתי שאני כבול למיטה. אחות שהגיעה 10 דקות אחר כך
מסרה לי שהורי יסבירו לי הכל. מסתבר שבית החולים רצה להשאיר
אותי במחלקה הפסיכיאטרית להסתכלות. חודשיים הייתי שם, עם כל
מיני טיפוסים משונים. אחרי חודשיים הם שיחררו אותי. ההוראות
שלהם היו שצריך להיות לידי מישהו כל הזמן, בחודשיים הקרובים.
אז סבלתי את אבא שלי חודשיים. לקראת סוף התקופה הזו, פתאום
הכתה המחשבה שכבר הייתי צריך להתגייס. אבא שלי הסביר לי שצה"ל
פטר אותי משירות כשנכנסתי לבית החולים. אמר שהם התחשבו במצב
הרגיש שלי, אמר שהם מאד הצטערו. אמר הכל חוץ מאשר המילים
הגסות-"פרופיל 21".  

כמו שהשאירו אותי לבד, ברחתי שוב. הפעם לקחתי איתי 500 שקל.
הפעם היה לי יותר ניסיון, וכל לילה ישנתי על ספסל אחר. בגלל
שנראיתי מפחיד, לא הייתי צריך לחשוד שהומלסים אחרים ישדדו
אותי, מה גם שלא נראיתי כמו בנאדם שיש לו כסף. החולצה שלי
הייתה אותה חולצה איזה חודש, מאז הפעם האחרונה שהתקלחתי. לא
סירקתי את השיער ולא התגלחתי כבר כמעט 8 חודשים. באותה תקופה
האוכל היחיד שנכנס לפה שלי היה מצלחות הבוטנים שעל הבר בפאבים
קטנים. תמיד בירה אירית, "גינס" או "גרולש". תמיד לשירותים,
להסתכל על עצמי במראה. ימים עברו. חודשים עברו. לא היה לי מושג
איזה יום היום. ישנתי בלילה, הסתובבתי ביום, קיבצתי קצת נדבות.
חייתי מהיד לפה. אני לא יודע למה בחרתי להישאר בחיים. אני חושב
שזה היה מכוח ההרגל.

זה היה איזה יום שישי. ידעתי את זה כי הפאבים היו עמוסים.
יצאתי מהשירותים בפאב והתכוונתי לברוח לפני שיתמלא לגמרי.
פתאום ראיתי אותה. היא התיישבה אתו ליד הבר. ניסיתי לברוח בלי
שתראה אותי, אבל המבט שלה פתאום קפא עלי. "יואב?!", שאלה-קראה.
הסתובבתי. לא הוצאתי מילה מהפה כבר איזה חודש, מאז שרבתי עם
איזה אחד על ספסל, ולכן היה לי מוזר לענות. "היי", אמרתי לה.
היא הסתכלה עלי בהלם. פתאום ראיתי איזו נימה של רגשות אשמה
מתגנבת לעיניים שלה. ברחתי משם.

לפאב ההוא לא חזרתי יותר. התגלגלתי עוד איזה כמה חודשים, חי
מהיד לפה. היה איזה יום באמצע השבוע. לא היה לי ברור למה, אבל
כל הרחובות היו מלאים. שאלתי מישהו איזה יום היום. יום רביעי.

הפאב היחיד שעוד לא בדקתי אם הוא ריק בצורה סבירה היה הפאב
ההוא. חשבתי שאתי בטח חיילת עכשיו, היא לא תהיה בבית באמצע
שבוע. אבל היא דווקא הייתה. משרתת קל"ב, המניאקית. חיכתה לי
שם. הכריחה אותי עם דמעות להקשיב לה. אז הקשבתי. אמרה לי שהיא
דיברה עם ההורים שלי. שהיא רואה בי צד שלא ראתה בי אף פעם,
ושהיא מרגישה אשמה. שהיא זרקה את ההוא. שהיא רוצה לחזור אלי.
לא סתם, אלא באמת, לתמיד. להתחתן באיזה אולם אירועים יקר. והיא
לא אומרת את זה רק כי היא מרחמת עלי. היא הרי לא טיפשה, היא לא
תקריב את כל החיים שלה בשביל מעשה חסד. אבל היא הבינה שהיא
באמת אוהבת אותי. נו, אז מה אני אומר?
ואני? מסתכל עליה ומשחזר את השנה וקצת האחרונות. שואל את עצמי
למה? בשבילה? הרי נשארתי בלי כלום. אין לי חברים, אין לי גרוש,
אין לי רשיון נהיגה. צה"ל שיחרר אותי על פרופיל 21. אין לי
בגרויות. אבל עכשיו קיבלתי את מה שרציתי. אני יכול לחזור אליה.
אבל אני לא רוצה אותה. אני יכול לחזור הביתה, אמא ואבא יקבלו
אותי באהבה. אני מתערב שהם לא נגעו בחדר שלי. אבל גם אם אני
אחזור, כל מה שנשאר לי זה הגיטרה, דיסקים, תקליטים, וחור עמוק
בחיים, שכל המוסיקה בעולם לא תוכל לתקן. ואז, בפעם הראשונה מאז
שנפרדנו, בכיתי. בכיתי עלינו, בכיתי על מערכת היחסים היפה הזו
שנגמרה רע כל כך. אבל בעיקר, בכיתי על עצמי. והלכתי הביתה.

הכותרת היא ציטוט משיר של להקת הקאונטינג קרואוס