חוויות של גיל עשר נראות תמיד פשוטות ומובנות מאליהן. הורים
שיודעים לשיר בשני קולות, אבא ששמו מופיע בספרים עבי כרס, אמא
מתענגת מידי יום על הזריחה, אנשים שבאים ויוצאים את הבית, שפות
זרות, מתנות ממקומות רחוקים, חידות לארוחת בוקר, דפי שירה
מודבקים על גבי ארון התרופות, אהבות גדולות שרק לימים למדתי
להעריך את נדירותן. בגיל עשר הכל נראה טבעי ורגיל, בדיוק כמו
צחצוח שיניים לפני השינה, או חפיפת ראש ובדיקת כינים אחת
לשבוע.

באורח החיים שניהלנו אז קשה מאוד היה להפתיע אותנו, שכן דבר לא
היה יציב בכל מקרה פרט לחיבוק, בשעת הצורך. ארוחות היו רשות
בלבד, ועוף אפוי בתפוחי אדמה נראה לנו מתכון מפואר, כמו שתירס
מקופסא נראה לנו ארוחה ראויה ומזינה, אם כי אפילו היא לא
הכרחית. שעות השינה היו גמישות, ובכל שעה שקמנו היינו יכולים
למצוא את אחד ההורים רוכן על עבודתו. אילולי ידעתי אחרת, הייתי
יכולה להישבע כמעט שהיו רוכנים לאור הנר, שעווה מטפטפת על
כתביהם. רק שהנר הוחלף באורות ניאון. אפילו על המיטות עצמן לא
היתה הקפדה יתרה, ולא פעם נרדמנו חבוקים אלה באלה, מול תוכנית
טלוויזיה עלומה, או סתם באמצע שיחה.

יום אחד בשובנו הביתה מבית הספר פגשנו את הילד הנוסף. הוא היה
גדול, נכון יותר מגודל, לפחות בעיני הילדים שלנו. הציפורניים
היו מגודלות; הבלורית מול שיערנו הקצוץ, שהקפדנו עליו, חוסכים
לעצמנו את הצורך לסרוק את השערות בבוקר; הוא היה שמן בערך פי
שניים או שלושה מכל אחד מאיתנו, ורחב כתפיים בעוד אנחנו היינו
שחופים ודקים; הוא היה בהיר מאוד, מול עורנו השחום ושערנו
הכהה. הילד החדש הסתכל בנו בעיניו הכחולות, ושאג.
נטע אמרה: "שלום ילד חדש."
הילד החדש שאג שוב.
נטע אמרה: "שלום ילד חדש שואג."
הילד דחף אותה והיא נפלה, מסתכלת עליו באותו מבט לא מבין השמור
לילדות קטנות שזה עתה נדחפו סתם כך.
אמא אמרה: "סמי, בבית שלנו לא דוחפים. אתה מבין, סמי?" וסמי
שאג.
עדי אמר: "לא נראה לי שהוא מבין, אמא. הוא בכלל יודע לדבר?"
אמא אמרה: "סמי יודע לדבר." והיא ליטפה את סמי, היד שלה טובעת
בתוך ההמון-שיערות שלו.
סמי אמר: "כועס. כועס." והוא שאג שוב. נטע התחילה לבכות.
עדי אמר: "תראי, אמא, תראי מה הוא עושה." ואז סמי בעט בו. זו
לא היתה בעיטה של ילדים, כמו הבעיטות שנתנו לפעמים זה לזה,
במרוצתנו לטלוויזיה או במריבה על קוביית לגו. זו היתה בעיטה
שהפילה את עדי לרצפה, והוא שכב שם לרגע המום, ואז התחיל לבכות,
קם לאחר רגע וברח לחדר.
אמא אמרה: "סמי, אצלנו בבית לא בועטים. אתה מבין, סמי." והיא
חיבקה אותו, מובילה אותו כך לחדר המשפחה, סוגרת אחריה את
הדלת.
זה היה המפגש הראשון שלנו עם סמי.

ידענו שהוא שונה. גם אנחנו היינו שונים. להיות שונים היה חלק
מהחיים היומיומיים. לא דבר שנתנו עליו את הדעת בדרך כלל. אבל
סמי היה שונה בצורה מפריעה. כושר ההרס שלו היה בלתי נתפס.
צירוף קטלני של חוסר גבולות ויכולות גופניות. הוא השליך את
כיסאות חדר האוכל והצליח לשבור שניים מהם; קרע את מיתרי הגיטרה
של אמא; הפיל את הטלוויזיה מהכוננית; שבר שני חלונות באגרופים
חשופים, ואמא בילתה איתו שני לילות בחדר מיון, כאשר הרופאים
עומלים על איחוי האצבעות.

מידי פעם היה סמי ניגש לאמא ואומר: "תחבקי אותי". ואמא היתה
מחבקת, מטביעה את ידה בשערותיו, ואומרת מילים בשקט. נטע למדה
עד מהרה, והיתה ניגשת לאמא אף היא: "תחבקי אותי". "חבקי", היתה
אומרת לה אמא, "חבקי אותי". והיא היתה מחבקת אותה, לוחצת אותה
לחיקה, עד שנטע היתה פורצת בצחוק. סמי היה מתקנא בחיבוקים
הללו, והיה מנסה לדחוף את נטע מזרועותיה של אמא. נטע, מתוקה
תמיד, היתה אומרת: "יש מקום לשניים, נכון אמא?" וסמי היה שואג.


מדי פעם סמי היה מכה אותנו, נושך, בועט, או משליך חפצים. אך
הנטייה הזו הלכה ופחתה, עם הסברים חוזרים ונשנים של "אצלנו
בבית לא...". לפעמים בלילה היה בא לישון עם נטע. נטע המתוקה
היתה נצמדת לקיר, מפנה מקום לגופו הגדול. היא היתה אומרת לו:
"סמי, סמי, חמוד שלי", בקולה הצייצני. וסמי היה מגרגר בהנאה.
בבוקר, אם היה חושד במישהו מאיתנו שנהג שלא כראוי בנטע, היה
מאיים עליו באגרופיו. הוא קרא לה "בייבי נטע". ונטע היתה
צוחקת.

עדי לימד את סמי לכתוב את שמו באותיות גדולות על דף, ויום אחד
הם הכינו ששים וארבע כרזות עם "סמי" ותלו אותן על כל קירות
הבית. סמי משך את אמא לאורך הקירות, אומר שוב ושוב: "סמי,
סמי." הוא לא שאג אותו יום, ובערב נסענו לאכול פיצה במרכז.

מכל אותה תקופה נחקק בזכרוני היום שבו סמי מצא את אוסף הקלטות
של אמא. כשאמא היתה עושה תחקירים, היתה מקליטה את הראיונות
בקלטות. היתה לה כוננית שלמה מלאה במאות קלטות כאלה. סמי מצא
את האוסף הזה, ובאופן שיטתי משך את הסליל מקלטת אחרי קלטת, קרע
וקימט אותם. אני זוכרת את המבט של אמא כאשר ראתה את הקלטות
והסלילים הפזורים. הפנים שלה האפירו. לא כדימוי, אלא ממש. סמי
עדיין עסק במשיכת סלילים מתוך שברי הקלטות. אמא צעקה: "לכל
הרוחות ! סמי ! תפסיק מיד !" זו היתה הפעם היחידה שאני זוכרת
שהיא צעקה. סמי הסתכל עליה, נדהם, ובעט בה. היא משכה אותו משם,
צולעת על הרגל הבעוטה, ונסגרה איתו בחדר, ושמענו אותה מדברת
איתו, אך לא יכולנו לשמוע מה, משום שדיברה כבר בקול הרגיל.

בערב, כשאבא אסף כבר את השברים של הקלטות, וסמי צפה בטלוויזיה,
עברתי ליד החדר של ההורים, ונכנסתי. אמא ישבה על המיטה ובכתה.
בכתה ממש. בכתפיים רועדות ועיניים אדומות. חיבקתי אותה. היא
ניגבה את העיניים בגב ידה. "אמא," אמרתי, "אם הוא כל כך מזיק,
למה לקחת אותו הביתה?" אמא הסתכלה בי, ואמרה: "משום שזה הדבר
הנכון. חשבי על האלטרנטיבה של סמי. זה היה הדבר הנכון לעשות.
הקושי שלנו, מול התועלת.
"יש לנו מזל גדול," היא אמרה, "שמזדמנים לנו לעיתים מעשים
טובים לעשותם. תארי לעצמך שהיינו חיים את חיינו בלי שהיו לנו
ההזדמנויות האלה".

סמי היה איתנו חודשיים בערך. קשה לי לאמוד היום, אחרי שעבר זמן
כה רב. גם איני זוכרת מדוע נלקח מאיתנו בסופו של דבר. אני
זוכרת שבאו שני שוטרים ולקחו אותו, אבא ניסה לדבר איתם, ואמא
עמדה ובכתה, וסמי שאג ושאג. אני זוכרת שהיו אחר כך התכתבויות,
וששמו עוד היה עולה מידי פעם בארוחות, זוכרת שאבא אמר לאמא
פעם: "זה היה הדבר הנכון". או "עשינו את הדבר הנכון". אחר כך
היו דברים אחרים. תמיד היה משהו. וסמי וזכרונו נקברו תחת
חוויות אחרות. נדמה לי שעברנו לטקסס בסוף אותה שנה, ושינוי
הנוף המדהים הזה, מהנהרות הקוצפים למדבר האינסופי הפעים אותנו
מכדי להכיל כל חוויה אחרת.

כשהייתי בת  עשרים וארבע נהרגה אמא בתאונת דרכים. אבא היה אז
בשנת שבתון בבוסטון, ואמא ונטע, שהיתה אז בתיכון, נסעו איתו.
אמא עבדה אז על ספר חדש, והיתה נוסעת הרבה כדי לראות את
המקומות שהיא כותבת עליהם. אני חושבת שהיא היתה מאושרת בשנה
הזו. אני הייתי אז בסוף תואר ראשון, וגם עדי כבר היה
באוניברסיטה אז. נטע, שהיתה בת שבע עשרה, היתה בוגרת מכפי
גילה, מתוקה ובלתי מעיקה. כך שלאמא היה זמן רב בשנה ההיא לספר
שכתבה, לעצמה. במכתב האחרון שקיבלתי ממנה, זה היה כבר אחרי
שנהרגה, היא סיפרה שהתחילה ללכת למכון כושר. זה היה תמיד סימן
שהיא מאושרת, כשהיה לה פנאי רגשי לדברים האלה. אבל באפריל של
אותה שנה היא נהרגה בתאונת דרכים. סתם תאונה טפשית. בירידה
מהדרך המהירה נכנס בה מישהו מאחורה ומעך את המכונית שלה על סלע
בצד הדרך. המכונית נדלקה, כך שגם אם היא שרדה את המכה הראשונה,
הגופה נשרפה כולה. הייתי בהריון ראשון אז. אפילו לא הספקתי
לספר לה. כשהתקשרתי לספר, אבא אמר שאמא לא חזרה עדיין הביתה,
ואחר כך כבר מצאו את המכונית השרופה.

החיים, כדרכם של החיים, המשיכו הלאה. עומר נולד. שנתיים אחר כך
נולדו מעיין וחן, שהולכים עכשיו לגן. ליאת בת השנתיים וחצי,
שאספנו הביתה ממוסד לילדים חוסים, עדיין לא מדברת, אבל מגלה
סימני הבנה ראשונים. דרור עובד סביב השעון בחברה שהוא הקים,
ולא חוזר בדרך כלל עד שהילדים כבר ישנים. ואז, כשאני נופלת
מותשת לעת ערב, רואה את הרי הכביסה, הצעצועים הפזורים, הכלים
בכיור, השולחן שנראה כמו שדה קרב, והדפים שלי - טיוטות
הדוקטורט מעלות האבק - אני נזכרת באמא בוכה בחדר השינה באותו
היום, במחיר של הדבר הנכון. זה נותן לי כוח להמשיך.