זה כמו לראות את העולם דרך חלון רק שיש רשת של יתושים. לפעמים
אתה רואה את הרשת ולפעמים לא. אבל היא מפריעה כל כך לעיניים.
הצבעים, המראות, התחושות - הכל מדולל בצבע החלודה הזה. בהתחלה
זה היה סבבה, אף יתוש לא היה נכנס. לא היה מעיר אותי בשתיים,
שלוש וארבע בלילה. וכשהוא עוקץ, אין מנוס מהדחף הכמעט בלתי
נשלט לגרד - ואם מגרדים אז רק עד זוב דם. ואח"כ כואב. לפעמים
הכאב מזכיר לך שאתה חי. היתושים לא היו נכנסים יותר. הרשת תמיד
הייתה סגורה. הייתה נפתחת פה ושם בשביל סיגריה, אבל לא יותר.
אולי, מתישהו, אני יעבור לתל אביב והיתושים שם לא יכירו אותי,
לא ימשכו כל כך לעור העדין שלא דרוש הרבה כדי לחדור לתוכו,
וככה אני אוכל לשבת באמצע הסלון שלי, עם התקרות הגבוהות שלי על
הספות מאמריקן קומפורט והחלונות יהיו פתוחים לרווחה. שלושתם -
בלי תריסים, בלי רשת, בלי כלום - עירומים.