טובעת. בתוך חולות טובעניים של צללים, והם מאיימים לתבוע את
הטיפות האחרונות שלי השפיות. נאבקת בכדי לאחוז בידיים הספורות
שעדיין מושטות לי. לרוב אני פשוט נותנת להם לסחוף אותי, לסחוט
אותי - קל לא להאבק. לפעמים זה בלתי נמנע, הם מתגנבים בלי
אזהרה, ללא שום רחש. ואז, בין אם עומדים או שוכבים - שוקעים.
ואז נכנעים. לא קוראים לעזרה, לא מביטים החוצה, פשוט נכנעים.
והם שוטפים אותך, נחלי השתיקה. והם לא פוסחים על אף פינה. ואז
מתרוקנים. מרפה את האחיזה ומרחפת, אט אט, מטה מטה. והאור מתרחק
ומתרחק עד שנעלם כליל. הקולות המהדהדים שמנסיר לנער אותך
הופכים עייפים ודוהים. ואז מאבדים את ההכרה וזה מתחיל.
לא הפעם. |
