התעוררתי בארבע לפנות בוקר, האמת שזו השעה שלי ביום, או בעצם
בלילה. אני תמיד מתעוררת בארבע לפנות בוקר. ולא בגלל שאני
מוטרדת או מלאת חרדות כמו שתמיד חששתי, אלא בגלל שזו פשוט שעה
מדהימה. למדתי לחכות לשעה הזו בכל יום, השעה שהיא שלי, רק שלי.
השעה שבה עוברות לי המחשבות הכי מדהימות, הכי מרגשות, הכי
טיפשיות. קמתי מהמיטה. פתחתי את החלון. זה היה השרב הראשון,
תמיד שבועיים לפני פסח יש שרב, ועכשיו כשפתחתי את החלון יכולתי
להרגיש את הרוח החמה הזו נושבת עליי. רוח שהיא עדיין לא מלאת
אובך, רוח שעוד כמה שעות תתמלא אבק אבל עכשיו היא נקייה
ונעימה. עדיין היה חושך. כשעמדתי שם חשבתי כמה חבל שאין לי
קרחת כדי שגם הראש שלי יזכה לחוות את הרוח בשיא עוצמתה, כדי
שבפעם הראשונה הראש שלי יפסיק להיות פריט טכני שעסוק כל הזמן
בניתוח  אנליטי של חוויות ופשוט יהיה קרקפת חלקה, עוד איבר
שאפשר להרגיש בו את החיים עוברים דרכנו.
אהבתי את השעה הזאת, זו השעה שכל העולם עוצר, זו השעה היחידה
שהעולם עוצר. השעה שנמצאת בין התחלות לבין הסוף. כשבחלק מהעולם
יש אנשים שעוד מעט ילכו לישון ובחלק השני יש אנשים שעוד מעט
יתעוררו. ורק בשעה הזו הכל כאילו עוצר, עומד, מחכה לאיזה שינוי
גדול, להתחלה או סוף.
נזכרתי בפעמים שהייתי עומדת מול החלון ומביטה שעות על הרוח
שבחוץ. והיום הדבר היחיד שאני רואה כשאני מביטה מהחלון זה את
האגזוז של המכונית של אימא שלי וכמה חתולי רחוב שהתמזל מזלם
ומצאו אוכל בפח האשפה שלנו. זה בדרך כלל מה שקורה כשאתה גר
במרתף. בארבע לפנות בוקר עלתה לי בראש מחשבה שהנה אנחנו בפתח
המאה עשרים ואחת בעולם מודרני שלא מספיק להתחדש, שנים של
אבולוציה מדהימה, ולעזאזל אני עדיין גרה במערה. אמנם מערה
משוכללת מלאת מכשירי חשמל, אבל זו עדיין מערה.
סגרתי את עיני שוב מנסה להירדם אבל לשווא, הבטתי על התקרה
הנמוכה שמעליי וחשבתי שעם הבית הזה יתמוטט אני אהיה הראשונה
ללכת. נזכרתי שבדיוק מעליי מונחת הווזה הגדולה של אימא שלי,
ואם תהיה רעידת אדמה זה יהיה הדבר הראשון שייפול עליי. וזה לא
שהווזה לא יפה אבל מכל סנאריות המוות שתמיד עלו לי בראש והן
היו הרואיות וראויות להערצה, למות מנפילת ווזה על ראשי הייתה
האופציה האחרונה שהייתי בוחרת בה.
סגרתי שוב את עיניי, שמעתי את השליח שמביא עיתונים, ואת המונית
שתמיד נעצרת ליד הבית שלנו כדי להוריד את אחד השכנים. בכל לילה
אני מבטיחה שהנה אני אקום כדי לבדוק מי זה, ולמה הוא חוזר כל
לילה בארבע לפנות בוקר במונית. אבל כשמגיעה השעה אף פעם אין לי
כוח לקום.
אני מסתובבת לצד השני של המיטה מחכה למוזת השינה שתכה בשיא
כוחה והיא כמו תמיד מסרבת. והנה השעון מורה כבר על רבע לפני
חמש ואני עדיין שקועה במחשבות התפלות והקטנות שלי. ועוד מעט
אני אצטרך להתעורר ובדיוק לפני שאני כבר מסכימה עם עצמי שעוד
קרוב לחמש שניות אני אשקע בשינה עמוקה אני נזכרת בזוג שישב
אתמול בבית הקפה שאני עובדת בו , זוג של שני חולי נפש נחמדים
שבאים בכל פעם לשתות הפוך וקפוצ'ינו קר. הניתוק שלהם מהעולם
ואהבה ששוררת בניהם תמיד מעוררת בי התפאלות.
היא לא מפסיקה לעשן ומביטה בו בעניים מלאות הערצה.
מדי פעם הם קמים מעט מכיסאותיהם כדי להתנשק  - טקס שעורך כמה
דקות, ספק מאהבה ספק מתנועות בלתי רצוניות. הוא שקוע במלחייה
שעל השולחן, לא מפסיק לנער אותה על החביתה שמונחת לפניו -  שוב
ספק מהעובדה שהוא פשוט אוהב את החביתה שלו נורא מלוחה או שפשוט
שוב התנועות הבלתי רצוניות שלו השתלטו עליו. והיא אהובתו
-האישה עם הסיגריות שלא מפסיקה לעשן וסותרת את כל התיאוריות
המדעיות על עישון. אישה שהיא פשוט זיהום אוויר מהלך על שתיים.
סביר להניח שהריאות שלה מלאות יותר פחם ופיח מהמגדל ברידינג,
אישה שהיא ממש נס רפואי. והוא מעשן פאסיבי שכמהו, איזה איש בר
מזל. ושוב אני מביטה בהם בהשתאות על העולם הפנימי שיש להם שלא
באשמתם, תוהה מה עובר להם בראש שהם מסתכלים עלינו "השפויים",
מקנאה ביכולת שלהם לחוות את הדברים בצורה המופשטת והפשוטה
ביותר שקיימת, הצורה שבה חיות חוות את הדברים לגמרי ללא ניתוח
אנליטי מסובך ואז אני נעצרת וחושבת שהנה גם אני משוגעת וזה מה
שכולם אומרים אז למה אף אחד לא אוהב אותי ככה - בכזו טוטאליות.
ואולי אנחנו "השפויים" בעצם המשוגעים האמיתיים שעסוקים כל
החיים בפרטים הקטנים והתפלים לא מאפשרים לעצמנו להיות
מאושרים.
ופתאום אני נעצרת ומחליטה לעשות מעשה, אני קמה והולכת משם אבל
לא מסיבה ממש אידיאולוגית, לא מתוך החלטה לשנות את חיי מעתה
ואילך, אלא, אני פשוט הולכת כי אני חייבת לשירותים. והשעה כבר
חמש ורבע ואני מחייכת לעצמי במיטה שלי שנמצאת במערה שלי,
מחייכת על היכולת הצינית שלי לשקוע בפרטים קטנים ולמתוח אותם
עד כלות ואז ורק אז אני עוצמת את עיני והפעם עד שהשחר מעיר.