פעם היו מוכרים בקיוסקים חוברות קומיקס בעברית, מבריקות כאלה,
צבעוניות. פנדל, טרזן, עלילות טקס וקארסון נגד לוחמי שבט
הקומאנצ'י, מונחים כולם בערימה מפתה לצד העתונים היומיים,
שבדרך כלל דיווחו ביובש על עלילות משה דיין נגד ועדת אגרנט.
הקומיקס רחש פעילות מעניינת בהרבה - ג'ק  שיחק בסיטי, ג'ימי
הבקיע ביונייטד, מאמלל את השוער בבעיטה מסובבת ישר לחיבורים,
והאינדיאנים שעטו במרחבי המערב הפרוע ולא פגעו אף פעם, רק
במוביל התורן של עגלת הדואר שהופיע בשלושה ריבועים לכל היותר
ומיד חטף חץ בגב, ועוד אחד, עם זנב נוצות לבנות, בכתף או בירך,
והשיב נשמתו לבורא בטרם זכה ולו לבלון דיבור אחד שירחף מעל
לראשו עם אפשרות לביטוי ורבלי. טקס וקארסון, נציגי החוק
בעיירות הקשוחות של המערב, נהנו מחסינות מוחלטת. הכדורים תמיד
שרקו מעליהם, מציירים קווים דקיקים באוויר, נעזרים בכיתוב "זיפ
זיפ  זיפ" ולפעמים מעיפים את הכובע של קארסון לעמוד הבא. טרזן,
לעומתם, סלד מנשק חם, ובדרך כלל נהג להסתער על אריות תועים
כשהוא חמוש בסכין וזועק "קריגה נומה, טרזן בונדולו", שאגה
שלשמעה היו הציידים הרעים החבושים בכובעי שעם נבהלים מאוד,
ואפילו ממוללים בדאגה את קצה שפמם המשוח דונג ולוחשים זה לזה
שאכן, הילידים חסרי מנוחה הלילה, ואולי בעצם כדאי לשתות איזו
כוס תה בחלב עם זרת זקורה באוויר ולנגוס בכריך מלפפונים מעודן
במקום להסתובב באמצע הג'ונגל בשעות כאלה, גוד פורביד, וכל זה
בעברית מליצית מאוד.
 
בכל יום שישי בצהרים, מטבע של לירה ישראלית אחת באגרוף קמוץ
ומזיע, מביט שמאלה, מביט ימינה, כמו יואבי מהטלוויזיה שאף פעם
לא שוכח את כללי הזהירות בדרכים, חוצה את כביש חיפה, ממהר
במעלה רחוב ברודצקי הירוק יחד עם עופר וארז, שאני חבר שלו
אפילו שהוא אוהד מכבי ומעריץ את מיקו בלו וגם היחיד בכיתה שרצה
דווקא שספסקי ינצח את בובי פישר באליפות העולם בשחמט. כולם
יודעים שהרוסים שתלו לבובי משדר בכיסא ובגלל זה הוא עשה שטויות
במשחק הראשון, ובעיתון כתבו איזו מלכודת מבריקה הוא הכין
לבוריס במשחק השלישי וצירפו דוגמאות שלא הבנתי ובכל זאת שמחתי,
כי האמריקאים בעדנו. בדרך למרכז המסחרי אני חושב שזה בכלל תורו
של עופר לקנות את החוברת של טקס אבל כדאי לוותר לו, כמו שכולם
עושים מאז שמכונית צבאית לקחה את אבא שלו באמצע משחק מונופול
ביום כיפור ושכחה להחזיר. עופר בהתחלה נורא כעס, בדיוק היו לו
שלושה מלונות ברחוב אלנבי וגם את חברת החשמל ומפעלי המים, אבל
אחר כך זה כבר לא היה חשוב, כי הבית שלו התמלא באנשים דומעים
ולא מגולחים שמתפללים שלוש פעמים ביום, ומאז עופר לא רוצה לשחק
במונופול אף פעם, רק באחת-שתיים-שלוש דג מלוח בחצר למטה עד
שהזקנים מהג"א מגיעים וצועקים שיש האפלה וכולם הביתה מהר, ומה
זה פה, לא מספיק הצרות שהערבים עושים לנו בתעלה.

כל הדרך אנחנו מתווכחים על המשחק האחרון של הנבחרת בסיאול, ואם
שווגר היה אשם בגול של צ'ה בום קון בהארכה, בגלל שהסתיר
לויסוקר השוער. ארז אומר שאנחנו לא מבינים כלום, ושווגר היה עם
תחבושת גדולה על הראש וגם ויסוקר צעק לו שלי, שלי, עזוב.
ובכלל, מה הפלא שעפנו מהגביע העולמי, ונניח שהיינו עולים, אז
גינתר נצר החלוץ של גרמניה היה עושה לנו בושות עצומות והיינו
מפסידים שמונה אפס כל משחק ויותר טוב ככה, שנשחק רק  נגד
הגמדים מפורמוזה ונרגיש בסדר עם עצמנו. מעצבן, הארז הזה,
במיוחד כי הוא צודק, ותמיד מחייך, ובנוסף הוא הכי טוב בכדורגל,
ורק בזכותו יצאנו תיקו שתיים עם המפלצות של וו שלישית, אפילו
שאצלם משחק שי אברמוב שנשאר כיתה כבר שנתיים וכל הרגליים שלו
מלאות שערות שחורות ואי אפשר נגדו בהגנה, כי הוא בועט לך
בביצים ואחר כך עוד מצחיק אותו שאתה בוכה.

הקיוסק של שרייבר נמצא ברחבה הגדולה מול קולנוע רמת אביב,
שמציג עכשיו את סלמוניקו. אנחנו מעדיפים בדרך כלל את בית
ההסתדרות שבו מקרין קזנצ'י הזקן סרטי ברוס לי וצועק על כולם
שלא יעשו רעש כשהוא מחליף גלגל במקרן. יום שישי עכשיו ואין
סרט, אבל ממילא הגענו בשביל חוברת מספר שמונה, טקס נגד שודדי
הרכבות, ואנחנו נותנים לשרייבר שישים וחמש אגורות ולוקחים
אותה, מדיפה ריח משכר של דפוס טרי, ורצים מהר אל הגן הציבורי
כדי לתפוס את האומגה, איתה אפשר לטוס באוויר ולצרוח קריגה נומה
ולהרגיש את הרוח בפנים עד שהגלגלת הירוקה שבה אתה נאחז מוטחת
בעוצמה מהדהדת כנגד הקפיץ שבקצה כבל הפלדה, ופרקי אצבעותיך
כמעט נתלשים ממקומם. שניים שלושה סיבובים כאלה ואנחנו נשכבים
על הדשא, ראש אל ראש, החוברת בתווך, וכבר טקס וקארסון דוהרים
על סוסיהם האצילים בשממה משובצת צוקי טרשים וקקטוסים לרוב,
כוכב כסוף בוהק על לוח ליבם, והם מזנבים בכנופיית מקסיקנים
משופמים שחטפו רכבת וכרגע שותים טקילה ישר מהבקבוק, צועקים
"גרינגו גרינגו" ויורים ברובי ווינצ'סטר מבעד לחלונות הקרון,
זיפ זיפ זיפ, והכובע של קארסון עף כרגיל והוא ממש מתעצבן מזה.
טקס מצליח איכשהו לזנק על מיפתן הקרון ולהשחיל את כולם עם אקדח
קולט אפס ארבעים וחמש מעלה עשן, מציב כף יד שטוחה מעל הקנה
שמקפץ מעוצמת הרתע, בדיוק כמו שאנחנו עושים עם אקדחי הפיקות
שלנו בפורים. קארסון משתלט על הקטר, אלא שעכשיו גולש שבט
קומאנצ'ים שלם במורד הגבעה והאוויר מתמלא חיצים ויללות וההמשך
בחוברת מספר תשע, דרוש אותה ממוכר העיתונים שלך, אבל זהו,
שהאחרון שניסה לדרוש משהו משרייבר חטף סטירה שלא במהרה תישכח,
ומוטב שתהיה מצויד בשישים וחמש אגורות ותבקש ממש בנימוס, אלא
אם אתה ארז במקרה, שאז שרייבר יחייך אליך ויאמר שחבל מאוד ששאר
הפסקודניאקים הקטנים לא לוקחים ממך דוגמה.  

השנים חולפות, טקס וקארסון נשכחים, גם טרזן. אנחנו מתעסקים
בדברים אחרים, כמו למשל בסיגל שהיא כבר ממש מפותחת ומצמידה חזק
חזק בסלואים, וכמה נעים להרגיש את שדיה נלחצים אל החזה כשקארן
קרפנטר שרה ברקע. ארז הוא החבר הראשון שלה, ואחר כך עופר עם
איילת, ואני עם ליאת, ושלושתנו כבר בשביעית, חולמים על הרגע
שבו זה יקרה סוף סוף ובינתיים מסתפקים בתרגול עצמי עד כלות מול
תמונות עירום של דבי הארי, ועושים בגרויות, ואחר כך הולכים כמו
ילדים טובים לגרעין ולשל"ת המוקדם בקיבוץ, שם מתאהבות המתנדבות
בארז, לפי התור, ואנחנו רק מקנאים נורא.

בהמשך מגיע קורס צניחה, ובדרך למטוס הרקולס שרועם על המסלול
בתל-נוף צועד ארז מאחורי, מזייף בקולי קולות את השיר האחרון של
ברגר מ"שיער", ומיד אני ממרפק אותו בבטן שישתוק כבר, אין לי
ראש להומור שחור עכשיו. הוא קצת נעלב ומאוחר יותר לוחש משהו
באוזנו של עופר שכושל בהתקדמות אל פתח המטוס, אלף ומאתיים רגל
מעל חוף פלמחים, ובכלל נראה קצת ירקרק, אבל הלחישה הזאת עושה
לו משהו והוא הודף את הכבל ומזנק החוצה ללא היסוס, מותיר
מאחוריו מדריך צניחה מאוכזב שכבר תכנן לבעוט בו בתחת למען יראו
וייראו. אני סופג את הבעיטה במקומו ולמטה מקבל אותי שיח סירה
קוצנית בחיבוק אוהב, ואני ממהר לקפל את המצנח ולשאול את עופר
מה קרה שם בדיוק. הוא פוטר אותי בנפנוף יד ואומר עזוב, לא
חשוב, ושנינו צוחקים על ארז שקפץ אחרון בדבוקה ועכשיו יצטרך
ללכת קילומטרים ברגל עד נקודת האיסוף, והוא באמת מגיע באיחור
אבל מחייך כרגיל.  

והנה מפציע ראש ממשלתנו בכל גינוני הטקס ומשלהב את ההמון הגועש
בכיכר, הווווווווו אסאד, תיזהר אסאד, רפול ויאנוש מחכים אסאד,
חכה חכה מה יהיה לך, ולמרות שעופר וארז ואני לא מחכים לאף אחד,
מקסימום לחופשת השחרור, איש לא שואל לדעתנו ובלילה דביק של
חודש יוני אנחנו נדחקים אל סיפון נחתת טנקים ישנה, מסוחררים
מאדי סולר ושמן מנועים, מפליגים צפונה כדי לחפש את אסאד באופן
אישי ולהראות לו שמילה של בגין זאת מילה. בחוף החשוך לא שמחים
לקראתנו, המון כדורים נותבים עושים לנו זיפ זיפ זיפ מעל הראש,
רק בלי כיתוב, ואנחנו יורים לכל הכיוונים, שיהיה סדר, ומיד
קופצים על שיירת הנגמ"שים ונוסעים, שוב יחד, אני על מאג ימין
ועופר על מאג שמאל וארז יושב למטה נינוח מול מכשיר הקשר, מדקלם
למיקרופון שברי משפטים עם רות עבור ומשתדל לחמוק ממפל לוהט של
תרמילי אפס חמש שניגרים מהסיפון. השלווה לא עוזבת אותו במהלך
הימים הבאים, גם בעת המעבר בדאמור הנטושה, כשטילי סאגר מבזיקים
מכל הכיוונים ומרסקים את מחלקת הדראגון, וגם כשרביעיית מיגים
עטה עלינו בנהמה מהפכת קרביים וכולנו נשכבים אחוזי אימה,
טומנים את הפנים עמוק באדמה המתנפצת, חוץ מארז שמתעקש לשכב
אפרקדן, להצביע לשמיים באצבע משולשת ולצעוק משהו שנבלע ברעש.

כשמגיעים לעין זחלתא מבטיח המג"ד שזה לא רציני כי חיל האוויר
כבר ניפנף משם את כל מה שהיה צריך לנפנף. אנחנו יוצאים לסיור
רגלי, נפרסים בשני טורים במורד הואדי, ואז מסתבר שתאוריית
הניפנוף לא מקובלת על מחלקת קומנדו סורי שמחופרת טוב טוב על
הגבעה ממול, ולנו לא נותר אלא לשכב חשופים במדרון קדמי ולצפות
חסרי אונים בתימרות אבק קטנות ומרושעות שמקפצות בינינו. מאחורי
הסלע, לימיני, שרוע ארז על צידו. הוא אף פעם לא שוכב על הבטן,
טוען שכך מכשיר הקשר לא נחבט לו בראש, ועכשיו לוכד מבטו את
עיני המבועתות והוא מחייך, זוקף לעברי אגודל וצועק "קריגה,
נומה, טרזן בונדולו", ואני לא יכול שלא לפלוט צחקוק מטורף
שנקטע באיבו משום שצווחה מתכתית ארוכה פולחת באוויר, והגבעה
שמנגד נעלמת תחת מסך פטריות עשן שחורות באדיבות מרגמות הפלוגה
המסייעת. האש משתתקת ואנחנו מחלצים לאחור, יפה ומסודר כמו
שלמדנו באימונים, כולם חוץ מארז שנשאר שרוע, ואני מתעצבן וצועק
לו שמספיק עם השטויות, עד שגל עכור של הבנה ממלא אותי באחת
ואני צורח לארי החובש שיבוא, והוא רץ ועושה מה שאפשר אבל לארז
זה כבר לא משנה, למרות החובשים והרופא והמסוק הגדול והכבד
שנושא אותו דרומה.

הוא נקבר בקריית שאול, חמש דקות מהבית, לא רחוק ממסעדת הפיל
שבה היינו מנגבים חומוס עם צ'יפס. בדרך לבית שלו, לקראת תום
השבעה, אני מספר לעופר על ארז וטרזן שם בואדי. הוא מחייך בעצב
ואומר, הדפוק הזה, זה מה שהוא לחש לי באוזן במטוס ומרוב צחוק
שכחתי לפחד, וגם למיגים שניסו להרוג אותנו הוא צעק אותו דבר,
הדפוק המחורבן הזה, אלף פעמים אמרתי לו שיתפוס מחסה כמו בן
אדם. אחר כך, בסלון, אנחנו שותקים ליד אמא שלו, אבל מישהו כבר
סיפר לה שהייתי לידו והיא שואלת אם הספיק לדבר, ואני מסתכל על
עופר שמהנהן, ומספר גם לה. היא לא בטוחה ששמעה נכון ואני
מסביר, חוזר לקיוסק של שרייבר, לחוברות ולאומגה, ואז מבליח צל
חיוך בעיניה האדומות, והיא מסמנת לנו לבוא אל חדרו ומורידה
ארגז קרטון מהארון, מרוקנת בזהירות את תכולתו על המיטה. הם
כולם שם, עטופים בקפידה בניילון דק ושקוף שהגן עליהם מפגעי
הזמן, טרזן וטקס וקארסון וג'ק וג'ימי. אני מתיישב על הרצפה,
מעלעל בחוברות הישנות, מנסה להיאבק אך נכנע אט אט למה שמשתחרר
ומטפס לי במעלה הגרון, מטשטש את הראייה ופורץ החוצה, משיר דמעה
אחת ישר על ג'ימי מהיונייטד, שמניף אל על את גביע ההתאחדות.