בשעות בין הערביים המוקדמות יצאתי לי עם כלבתי האהובה -
סברינה, לטיול של ערב כמנהגנו היומי.
מול ביתנו מתבצעות מזה מספר חודשים עבודות עפר רחבות הקף
בדיונות שממערב לשדרות בן גוריון מדרום לבית גולדמינץ ועד
למצוק המשקיף אל הים. יצאנו לבקר במקום, לראות עד היכן הגיעה
פריצת הדרך אשר ככל שהיא מתקדמת, נחשף מראה הים אל מרפסת דירתי
שבקומה הראשונה.
הגענו עד קצה המצוק, ותוך שאני משקיף על גושי הסלע שכבר ניתקו
מגוש הכורכר המהווה את קצה המצוק ותוהה כמה מטחי גשם נוספים
ידרדרו אותם מטה אל החוף, חשתי תחושה חריפה שמשהו או מישהו
נועץ בי מבט מאחור. סבתי ברכות על עקבי ומיד ראיתי אותה. שועלה
קטנה ויפהפייה עומדת דרוכה כעשרה מטרים מאתנו ומביטה בנו
בסקרנות.
לא היה בשפת הגוף שלה שום דבר שייאמר לנו "היזהרו, על תתקרבו".
לא היה בו גם שמץ של פחד ותפיסת עמדה של בריחה מיידית. לא, היא
נעמדה מולנו ורק צפתה בנו ברוב עניין וסקרנות.חשתי התרגשות רבה
והסתכלתי לבחון את תגובתה של הכלבה, אלא שזו לא גילתה את אותו
עניין שציפיתי לו ממנה.
סברינה היא כלבה קטנה, במידותיה של השועלה ממש. זנבה מנוצה
ופניה שועליות. אני מניח שהיא הייתה במוקד ההתעניינות ולא אני,
אלא שאין הוכחה לכך. ברגעים הראשונים שיערתי שאולי קרובים אנו
למאורתה ואולי מסכנים, לדעתה, את גוריה. פנינו ללכת מעט צפונה
והיא עקבה אחרינו, ממשיכה לשמור על המרחק. שינינו כיוון ועדיין
נצמדה אלינו.
משנעמדה על תלולית קטנה, יכולתי לבחון את תחתית גופה. אכן
הייתה זו נקבה, אלא שלא נראו סימני עטינים מלאים בבטנה, דבר
הפוסל את היותה אם המגינה על מאורתה. לפגוש שועל בטבע, דבר
נדיר הוא. השועלים חשדניים וממהרים לברוח ברגע שהם פוגשים אדם.
זו לא הפגינה חשש. פניה המחודדים מאד פונים אלינו ועיניה
נעוצות בנו מקרוב. צבע גופה מעט אפור ורגליה דקות וכהות. זנבה
מלא ונינוח ומראהו מרהיב כצינור פרווה מלא. אוזניה זקורות
ומחודדות בקצותיהן, מופנות מעט לצדדים כך שיוצרות עם בסיס הראש
תבנית טרפז שווה שוקיים.
ידוע ששועלים בטבע, כמו גם תנים וחיות בר אחרות עשויים לשאת
מחלות קשות ככלבת ויש להיזהר ממגע אתם. השועלה שלנו נראתה לי
בריאה ונהדרת. ניסיתי לקרוא לה ולפתות אותה להתקרב מעט. אנו
בני האדם זקוקים לשמות. איך אקרא לה? אולי "שו"? ניסיתי אבל זה
לא עשה עליה שום רושם. שו זה שם קצר מידי ואינו מתגלגל היטב על
לשוני. "שולי", אכן שולי הוא השם שנתתי לה. גם שם זה לא עשה
עליה רושם ניכר, אבל היא נותרה עמנו.
סברינה המשיכה באדישותה. כלפי כלבים זרים מפגינה סברינה עוינות
בדרך כלל אבל היא די אדישה לחתולים. מכאן אני מסיק שהיא לא
זיהתה בשועלה מין של כלב. מה אם כן גרם לשועלה לעניין הגדול
שמצאה בנו?
החלטתי שראוי הוא לנו להניחה לנפשה, שכן ככל הנראה אנו מצויים
בטריטוריה שלה ומטרידים את מנוחתה. התחלנו לעשות דרכנו חזרה
לכיוון הכביש ולהפתעתי הרבה המשיכה השועלה להיצמד אלינו תוך
שמירת המרחק הקבוע וכך ליוותה אותנו מרבית הדרך. לא קל היה לי
להסתלק מהמקום ולהיפרד מהחיה המופלאה הזו. עצרתי כל מספר מטרים
לראות מה מעשיה. דיברתי אליה, קראתי לה בין במילים ובין
בציוצים, אך היא בשלה, עוקבת אחרינו בעניין גדול וממרחק בטוח.
"לא כדאי לך שולי לבוא אתנו לציוויליזציה, חמודה. זה לא מקום
בשבילך, בני האדם רעים הם ויפגעו בך, למה לך, חזרי בשלום
למעונך שועלה יקרה". כבר קרובים היינו לכביש. כרעתי כשסברינה
לצדי צמודה אל ירכי, מביטה אף היא בשועלה ללא מחוות הקנאה
הרגילים שלה, ואמרנו לה שלום.
דומה שהבינה, הישירה אלי מבט שחשתי בו עצב רב וכאילו סחה לי:
"אני כל כך בודדה שם בחולות, כל כך בודדה", ואולי רצתה לומר
לי: "בבקשה ממך, פנה לרשויות ובקש שיפסיקו להרוס את סביבתי
הטבעית, אתם בני האדם אולי תתחשבו גם בשועלים שבטבע?" וכך לאט
לאט פנתה לאחור, וכשהיא מוסיפה להפנות מבטי פרידה אלינו רצה
בקלילות חזרה אל הדיונות.
.
איזו חוויה, אני נרגש עד עכשיו. השועלה נשארה במחיצתנו קרוב
לחצי שעה. היי שלום שולי, הלוואי וניפגש שנית!

סוף הסיפור עצוב. מספר שבועות מאוחר יותר, נמצאה גופתה של שולי
לצד הכביש מול ביתי.