לזכרו של סרן קובי אזולאי ז"ל.
זה היה החודש האחרון של הקו, אווירה כזו של "הנה זה נגמר", אבל
ת'כלס גם חודש זה זמן. כולם עבדו מכוח האינרציה בלי להשקיע
אנרגיה כלשהי במחשבה. כולם ידעו מה, מתי ואיך. סך הכל שיגרה,
או כמו שהמ"פ שלנו אהב לטחון כל יום בתדריך, "שאננות של סוף
קו". בכלל, רק תנו לו קהל, אפילו לא צריך נושא, ותשכחו מכל
התוכניות שלכם לשעות הקרובות, אבל אני סתם מתפזר.
שבועיים לפני סוף הקו החלפתי יציאה עם המילטון. היה לו יומולדת
אותו שישי וההורים שלו רצו להפתיע אותו והזמינו מקומות, רק
שלצורך ההפתעה הם לא תיאמו את זה עם סבב היציאות שלו, אז
התחלפנו. מה איכפת לי, הרי במילא יש עוד יציאה אחת עד סוף הקו.
אז יצאתי אחרי שלושה שבועות במוצב העייף ההוא, יצאתי שמח וטוב
לבב? זהו שלא בדיוק. זה התחיל במ"פ ששתה לנו יום מהחמשוש לטובת
מסדר שנגמר בשלוש לפנות בוקר, והדבר הבא שאני זוכר זה שעליתי
לאוטובוס הראשון לנתניה בעיניים אדומות והתעוררתי ליד בית-ליד.
כאן המצב כבר השתפר. סופסוף לוחיות צהובות על המכוניות, אנשים
רגועים, אפילו השמש יצאה. הרשתי לעצמי חיוך קטן של תחילת
הסוף.
ירדתי בתחנה ותוך שתי דקות כבר מצאתי את עצמי בטרמפ לירושלים.
החיוך היה אמור להתנחל על כל הפרצוף אלמלא העובדה המצערת
שפסקול הנסיעה הורכב מזמרים ששמותיהם דמו באופן מפתיע לרשימת
שמות המבוקשים בחמ"ל. כאב הראש חזר, דופק ברקות עם כל פעימת
לב.
תחילת הסוף כבר אמרתי? אז נמשיך.
בירושלים הגיע הרגע שידעתי שיבוא. היו יותר מדי סימנים מקדימים
שהעדפתי להדחיק אותם באלגנטיות לתת מודע, קומה ג'... לא עזר.
אין ארנק. הגעתי הביתה במונית ונרדמתי בלי להוריד נעליים.
כל הבלאגן של המסמכים נפל עלי ביום ראשון על הבוקר, נוסף
לשביזות יום א' הרגילה (אם כי אף פעם לא מתרגלים אליה).
תמונות, תעודת זהות, רשיון, בנק ולרוץ לאוטובוס. איחרתי להסעה
והגעתי לנתניה שעתיים לפני האוטובוס הבא לבסיס. הרמתי טלפון
לקצין שלי והוא בישר לי שהסמג"ד בכבודו ובעצמו בא במיוחד
בשבילי, לשפוט אותי על המסמכים הצבאיים שאבדו. "אה, כן" הוסיף
בסוף "והוא כבר מחכה לך..."
התיישבתי על הספסל בתחנה, עייף ומדוכא. כמובן שברגע שהמחשבה
ש"לא יכול להיות יותר גרוע" עברה בראש התחיל לרדת גשם. דילגתי
אחורה למחסה הקרוב, לבוטקה פיס שהיה מאחורי. מלבד כאב בטן נשאר
לי גם קצת עודף מהשווארמה אז שלחתי טופס בשישה שקלים, וזכיתי.
שבעה מיליון, שלוש מאות עשרים אלף, שבע מאות עשרים ושלושה
שקלים חדשים.
להתראות בקאריבים יא מנאייק. |
