ד"ר שפייזר אומרת שאני שונא יותר מדי. העיפרון שלה מקיש על
הדפדפת במיקצב סטקטו חרישי, ומעבר למכתבה נשקפות אלי עיניים
קרירות במה שאמור להיות מבט מלא אמפתיה. צריכה להתאמן קצת
בהבעות, אני חושב, מנסה לדמיין אותה מתפתלת מעלי בשיער פזור
וקצת סומק בלחיים. בתמורה אני זוכה להרצאה עניינית בנושא הצרבת
התמידית שלי: הדוקטור סבורה שבכל שעה נתונה אני נתקל לפחות
בשני דברים, שמעלים לי חומצות עיכול ישר לוושט.
"לא נכון," אני מתגונן, "להפך. לא שונא כלום, עקרונית."
היא מחייכת ביובש. "רוצה רשימה?"

לא הוגן. שלוש מאות שקלים חדשים ורעננים לשעה אני משלם לה,
והיא מבזבזת את הזמן על רשימות מכולת. "נו, תני דוגמה," אני
מנסה לגחך וזע באי נוחות על ספת העור, מציץ בחצי עין במחשוף
שבפתח חולצתה המעומלנת. בת שלושים ושמונה, אני מנחש, והחצאית
הזאת עושה רק טוב לרגליים שלה.

"הנה," היא אומרת, "וזה בסך הכל משתי פגישות, תקשיב. אתה שונא
את שלמה ובן ארצי, עברי לידר, אביב גפן, אנשים עם ג'ל בשיער,
מעריב, ידיעות, ריטה ורמי, יעקב אילון, מיקי חיימוביץ, דודו
טופז, כרוב מאודה, יגאל שילון, צ'פחות מיוזעות על הכתף, פניות
פרסה, פקידי בנק, שוטרי תנועה, רופאים, מריונטות, מוסיקה
אלקטרונית, דוגמניות, אנשים שנכנסים איתך למעלית, פנטומימאים
ומופעי רחוב -"
"בסדר," אני רוטן, "הבנתי."
"שכחתי משהו?" היא שואלת ומקדישה לי מבט ששמור, כנראה,
לאובייקטים מחקריים מתכלים.
"בית"ר ירושלים."
"זה מושג בכדורגל?"
לא, אני מתאפק שלא לסנן מתחת לאף, זה מושג בברידג'. "כדורגל,
בטח כדורגל."
"מצוין," מתעוררת ד"ר שפייזר. "בוא נתחיל במשהו. תישן על זה."
"על בית"ר ירושלים? ראית פעם את הזיפים של איציק זוהר?"
"לא," היא אומרת. "לא, התכוונתי שתנסה לחשוב מה מביא אותך
לרגשות האלה."

נפלא. אנחנו בענייני רגש עכשיו. אני אוסף את הרגשות המעורבים
שלי, יוצא לחדר ההמתנה ומשרבט עוד צ'ק שמנמן למזכירה העכברית.
שונא לכתוב צ'קים.
שונא מזכירות.

 

בכל זאת ישן על זה, ובלילה חולם שאני שופט כדורגל בכיר.
בחלומות זה תמיד קורה בגדול: אני משובץ למשחק המרכזי, בית"ר
ירושלים נגד הפועל תל-אביב, מחזור אחרון, אצטדיון טדי
בירושלים, ובית"ר חייבים לנצח כדי להישאר בליגה. הבנאדם חי
למען רגעים כאלה, שבהם מסתדר הכל במקום, כמו בתבנית קוסמית,
ובין דפי ההיסטוריה הולכת ונרקמת משבצת ששמך רשום עליה באותיות
זהב.

יומיים לפני המשחק מבקשים ראיון מאיזו תחנת רדיו ירושלמית, אני
אומר למה לא, אני לא מפחד מכלום, בבקשה. קובעים לצהרים בקפה
ביד חרוצים. מגיע כתב שחפן בסוודר וסנדלי בירקנשטוק, דוחף לי
מיקרופון לפרצוף ומתחיל להפציץ בשאלות מפגרות על נבדלים
פסיבים. אני מצחצח בקפדנות את משקפי העגולים ואומר לו רגע,
עכשיו אני מדבר, ואז מפליג בתיאור פרטני בדבר שורשי הפולניים,
תמיכתי במפלגת מרצ, ונכונותי להחזיר לערבים את חומוס רחמו ואת
כל העיר העתיקה, כולל רב הכותל. בנוסף אני מתאר את האלרגיה
הקשה שלי לקובה חמוסטה, גיל חובב, בסטות של חמוצים, ארטישוק
ירושלמי, סימון ומואיז הקטן וכל סוג שהוא של פסטליקוס. הוא
שואל אם יש משהו שאני אוהב. בטח, אני אומר, סושי, כריכי שינקן
מעושן בשיינקין, קרפצ'יו גדי בחלב אימו, בלט קלאסי וסצינות
מרכזיות מ"יוסי וג'אגר". את המסמר האחרון בארון אני תוקע
באמירה מהורהרת על יוסי שריד, ועל כך שמדובר במושא אולטימטיבי
להערצה נשגבת. הבירקנשטוק מקליט הכל בלהיטות ועוזב לבסוף,
מחייך כמו חתול שהושאר לבדו במחסן המרכזי של תנובה.

זה עושה את העבודה, בהחלט. הטלפון מתחיל לטרטר כבר בבוקר יום
שישי, מאפשר לי להתענג על מיקבץ חרחורים נזעמים שמאחלים לי
פעילות מינית אנאלית, פסיבית אך מוגברת, ורצוי עם מא-א-תיים
אלמנטים משופמים מהמזרח התיכון. גם סוכן הביטוח שלי מתקשר,
מתנצל בנימוס ומודיע על ביטול חד צדדי של פוליסת ביטוח החיים.
קטן עלי, אני יש לי עקרונות. בערב אני שואל את שירלי לפשר
המבטים המוזרים שהיא תוקעת בי, והיא מסבירה שכך היא רוצה לזכור
אותי, לפני הגבס והניתוח לשחזור פנים, ואחר כך  מחייכת חיוך
מלוכלך ועושה לי דברים ששומעים בכל השכונה, כברכת פרידה כנראה.
אורח חיים ספורטיבי, נו באמת. אני נרדם עם חיוך גדול, ישן כמו
תינוק וחולם על משרוקית משובצת יהלומים.

שבת בבוקר, יום יפה. הליווי המשטרתי מחכה לי בסיבוב מוצא: שלוש
ניידות גדושות שוטרים שחורקים שיניים ומביטים בי בתיעוב, חלקם
עטופים בצעיף צהוב שחור עם סמל המנורה. אני מחייך אליהם
בנעימות ונוהג לאט בדרך המפותלת העולה מעלה, שלא יחמיצו את
הסטיקרים שמודבקים ביד אוהבת על השמשה האחורית, שניים מטעם
האגודה לזכויות האזרח ואחד של עלה ירוק. תענוג, פשוט תענוג.

ההמון שזורם לאצטדיון מזהה אותי כבר בעמק המצלבה, וטורח להעביר
לי מסרים מעורפלים בתנועות ידיים: כנראה משהו על הגילוח הבלתי
מוצלח שלי (אצבע מועברת לרוחב הגרון), או הבעת הערכה שקטה
ליכולתי הגברית (כף יד שמאל אוחזת בחוזקה במרפק יד ימין, שעולה
ישרה כלפי מעלה ומצביעה עלי באגרוף קמוץ). אני מנופף לשלום
בחביבות קורנת וזוכה למטחים פזורים של מעורב ירושלמי. ישנה
אמירה דטרמינסטית משהו בפיסות חרוכות של לבבות וטחול עוף
שזולגות לאיטן על השימשה הקדמית, אבל אין זמן לחשוב על זה
מכיוון שהגענו למגרש החניה הגדול, והשוטרים המבוהלים מאיצים בי
לצאת מהמכונית ולזגזג בריצה קלה אל חדרי ההלבשה. אני שואף
אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, נישא ברוח הערביים עם קול
פעמונים. ותרועות זמבורה. ונפץ חזיזים. ושאגות. ותופי טם טם.
וגם מהלומות וצווחות מתכת נקרעת מכיוון טויוטתי שהופקרה מאחור,
מה שלא מותיר ספק בדבר העיצוב המוטורי החדשני שימתין לי בסיום
המשחק, כרגיל. תהיה חזק, אני גוער בעצמי, המטרה מקדשת.

העלייה לכר הדשא מזמנת לי התעלות רוחנית. הטריבונות גדושות
בשנים-עשר אלף חסידי אומות העולם ומאורות הגולה, מדעני
ביוטכנולוגיה וחוקרי קוונטים, כולם נתלים על הגדרות ונואקים
בצוואר משורג ורידים את השגותיהם בדבר התעקשותי הבזויה לצרוך
חמצן. המתונים יותר מסתפקים בדיון ציבורי ער בנושא איבר מסוים,
שלדעתם משמש אותי למטרות אכילה, ובאופן כללי צופים לי מוות
איטי רווי בייסורים קשים, ורצוי מתסמונת כשל חיסוני נרכש. גל
של שנאה טהורה ומזוככת כזו לא נראה בעיר הקודש מאז ההפגנה ההיא
מול המירפסת בכיכר ציון, וזה גורם לי לשרוק לפתיחת המשחק
בגאווה אמיתית.

"מעניין," אומרת ד"ר שפייזר, "ומה קרה אחר כך?"
היא מאווררת חליפת עסקים של ראלף לורן ונראית כמו מיליון דולר.
אני חושב שהצ'קים שלי מימנו את הצווארון.
"היה שמח," אני אומר. "הרחקתי לבית"ר שלושה שחקנים ומאמן. וגם
את המעסה. פסלתי להם שלושה גולים חוקיים ונתתי לפועל שני
פנדלים מכלום."
"וזה עזר?"
"לא. הפועל המפגרים החמיצו הכל ואז הבלם שלהם, אחד גבוה כזה עם
זקנקן צרפתי, הכניס גול עצמי מרהיב עם הראש. שלוש דקות לסיום.
רציתי לחנוק אותו עם הדגל של הקוון."
"ומה עוד?"
"לא הרבה, רק שבדקה האחרונה של זמן פציעות, בהתקפה של הפועל,
עשיתי עצמי קושר את שרוכי הנעל ברחבה של בית"ר, והכדור פגע לי
בברך ונכנס. אישרתי שער והירושלמים ירדו ליגה."
"למה דווקא שרוכים?"
"את לא תביני. זה חשבון ישן."
"נניח. ואיך אתה מרגיש עכשיו?"
אני חושב רגע, קצת מופתע. "טוב," אני אומר. "מוזר, אבל הרבה
יותר טוב."
"יפה," אומרת ד"ר שפייזר וסוגרת בנקישה את הדפדפת. "אז לפעם
הבאה, בבקשה, תנסה לחלום על שלמה ארצי."