אני לא מאמין באהבה. כמו כן אני לא מאמין בשמחה אמיתית ולמען
האמת גם לא באושר המובטח שמחכה לכל אחד אי שם מעבר לקשת.
הייתי אומר שאני אתאיסט, אבל אני לא מאמין גם באידיאולוגיה.
מה שכן, עד לפני מספר חודשים האמנתי בתקווה. אותו דבר שנשאר גם
אחרי שכל שאר היסודות מתפוררים לנגד עינייך, מה שאמור להחזיק
אותך מחייך אל העולם גם כשאין שן אחת טובה בפיך.
את התקווה איבדתי כשזרקתי מטבע של עשרה שקלים לכובע של קבצן
ליד אחד השווקים בתל אביב.
הוא מלמל תודה, לקח את המטבע ולנגד עיניי נכנס לקיוסק ליד וקנה
את המשקה הכי משכר שאפשר לקנות במטבע.
לאחר מכן ישב שוב באותה פינת רחוב וכובעו מושט לפניו, ואני
ניגשתי (כי סקרנות זה לא משהו שצריך להאמין בו, זה דחף טבעי אם
נרצה וגם אם לא) ושאלתי אותו: "למה?"
"למה מה?" שאל הקבצן ובגלל לגימת המשקה הגדולה שבלע רגע קודם
נשמע כמו ערס במערכון טלוויזיוני.
"למה אתה מבזבז את הכסף הזה על עוד שתייה?"
"אז על מה אתה רוצה שאני אבזבז אותו?"
"לא יודע... אוכל, נסיעה ללשכת העבודה... כל דבר יהיה יותר טוב
מזה."
"בשביל מה?"
"אולי ככה תשנה משהו... תביא מחר יותר טוב." אמרתי בשמץ
צדקנות.
"תסתכל עליי. אני בן 60 ויושב פה בפינת רחוב עם ריח יותר גרוע
משירותים של מועדון. אין לי עבר ששווה לזכור ולא נראה לי שמשהו
בעתיד שלי ישתנה בצורה משמעותית יותר מדי. אתה לא חושב ככה?"
לזקן הייתה יכולת מילולית די מפתיעה יחסית למצבו ולריח הפה שלו
וזה הותיר אותי מבולבל לרגע.
"לא יודע... אבל לפחות תוכל לשמור על תקווה ככה." מלמלתי
לבסוף.
"התקווה מתה." אמר בלי לחשוב ושתה עוד לגימה, צורב את עיניי
במבט מלא נימים אדומים ותוכחה בולטת לא פחות.
המשכנו להביט זה בזה כך עוד מספר דקות ולי לא היה מה לומר לו
כתשובה. האלכוהוליסט השנון צדק.
"תביא שלוק." אמרתי והתיישבתי לידו.

    לא תמיד הייתי הציניקן חסר האמונה שאני היום.
לקחו לי שנים של ניסיון ואמיתות שונות להגיע למצב הזה, ומשום
שתחילתה של הדרך הכי מהירה לציניות עוברת היישר דרך אהבה
נכזבת, בדרך זו הלכתי גם אני.
הדבר קרה בתיכון, חממה נוחה לאופטימיות או ציניות.
אני ונטלי היינו זוג מתחילתו והקשר נמשך עד לסוף כיתה י"ב, אז
התחילה להסתמן ירידה בכמות המפגשים שלנו, וממבטיה הריקים של
נטלי אני מניח שגם בכמות אהבתה.
בצר לי פניתי לחבר הכי טוב שלי באותו הזמן וסיפרתי לו על
הבעיה. הוא הציע לדבר אתה ואני סירבתי.
הוא ניסה לשכנע ולבסוף סיכמנו שהוא יתקשר אליה לשיחה ידידותית
וינסה לרדת לשורש הבעיה, או יותר נכון לגרום לה לרצות אותי
שוב.
לא ממש הייתי שלם עם ההחלטה לתת לו לעזור, אבל חברים נועדו
לזה, כך האמנתי (כן, אז עוד האמנתי בהרבה דברים).
הוא דיבר אתה באותו הערב, כך סיפר לי, והיא אמרה שלא התכוונה
להתרחק ושהיא עדיין אוהבת אותי.
בפרץ של תקווה מחודשת התקשרתי אליה וקבענו להיפגש.
שעה מאוחר יותר ישבתי לידה על ספסל בגינה בציבורית מול הבית
שלי ושמעתי על כך שהקשר בינינו הולך להיות שונה מעכשיו, חזק
יותר. אל תשמחו יותר מדי. זה לא אומר שהיא הסכימה לשכב איתי,
אלא שהיא מעדיפה ש"נעבור להיות רק ידידים טובים ונשאיר את כל
השאר פתוח".
לא אמרתי כלום, רק ליוויתי אותה הביתה.
השבוע שלאחר מכן היה מוזר ביותר. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה
נגמר ושהיא רק ידידה ואף פחות, אבל היא הקשתה עליי לקבל את
המצב החדש.
כנראה שגם היא ניסתה לשכנע את עצמה שאנחנו ידידים טובים, כי
היא התקשרה כל יום ודיברה ללא הפסקה, מספרת על עצמה ומקפידה
לסיים את השיחה במילים "כמה טוב שיש לי ידיד כמוך."
זה לא בדיוק עזר לי לשכוח אותה, ותהליך ההחלמה לא הואץ כשבתום
השבוע היא סיפרה לי שפגשה מישהו חדש.
ידיד או לא ידיד, לא מספרים דבר כזה לחבר לשעבר שלך שבוע אחרי
שנפרדתם, אך אני רק אמרתי "אחלה" וניסיתי להישמע מחייך, כשבעצם
שקלתי לגזור את קו הטלפון ולחנוק אותה איתו.
הרגשתי נורא ומנותק מכל העולם, אבל החבר הכי טוב היה למשענת.
מי שנתן לי את התקווה ביום בו נטלי עזבה אותי, השיב אותה אליי
בשבוע שאחרי.
שבועיים לאחר הפרידה נפגשנו שלושתנו, כמובן שמיוזמתה כי הרי
ידידים טובים נפגשים כל הזמן.
ציינתי כבר שהתחלתי לשנוא את המילה ידידים?
הייתי שקט כל הערב אבל הם דווקא דיברו בשטף, לא נותנים לי רגע
של דממה מעיקה להתפאר בו.
בסוף הערב החלטתי לא להצטרף ללוות את נטלי לביתה. אמרתי שאני
עייף ועליתי הביתה.
אבל כשסגרתי את הדלת מאחורי, הידיעה שאין לי מה לעשות באותו
הערב ושכנראה זה יגרור אותי למחשבות עליה, שכנעה אותי להאריך
את הקץ בעוד חצי שעה ולהצטרף אליהם.
יצאתי מהבית בכפכפים והתחלתי ללכת במהירות לכיוון הבית שלה עד
שתפסתי אותם, תרתי משמע.
בעייני לא מאמין הבטתי בידו של החבר הכי טוב שלי מחבקת את
מותניה של הידידה הכי טובה שלי, וכמובן החברה לשעבר הטרייה
שלי.
הזעם וההפתעה שעטו בגופי אבל לא ידעתי מה לעשות. פשוט נשארתי
שם קפוא, אוחז בעמוד של תמרור "עצור" ובוהה בהם מתרחקים.
אז רעיון מוזר עלה בראשי והתחלתי לרוץ.
רצתי במהירות כמעט לא אפשרית בדרך עקיפה לבניין שלה.
כשקול כפכפיי מהדהד בלילה דמיינתי את מבטה כשתראה אותי מחכה
להם שם. זו הייתה הפעם הראשונה שנטלי גרמה לחיוך לעלות על
שפתיי באותו החודש.
הגעתי לפניהם וחיכיתי בחדר המדרגות שלה. רצתי כנראה ממש מהר כי
עברו מספר דקות עד שהם הגיעו לשם (אבל אוהבים הולכים לאט יותר,
קול מרושע אמר בתוכי).
ראיתי אותם מתנשקים, ושמעתי אותו אומר לה משפטי אהבה שאני והוא
נהגנו לנסח כשעשוע.
רק אחרי עשר דקות של ייסורים וסקרנות חולנית להמשך, הוא עזב
והיא נכנסה לבניין.
היא הספיקה להזמין את המעלית לפני ששמה לב אליי, וכשעשתה זאת,
היא קפצה לפחות שלושה סנטימטרים באוויר. התאפקתי לא לצחוק
ולהרוס את אווירת המתח והעלבון ששררה במקום.
"מורן..." היא התחילה לומר, אבל אני כבר לא הקשבתי.
"אל תסבירי לי כלום." אמרתי מתישהו באמצע המשפט השלישי או
הרביעי שלה.
"אני רוצה שתדע למה. בינינו הקשר כבר לא היה כמו פעם, בוא נודה
בזה, וביני לבינו קרה משהו שלא שלטנו בו."
זה לא ממש עניין אותי אבל עשיתי פני מקשיב.
התברר לי שבאותו ערב בו החבר הכי טוב התקשר אליה לנסות לשכנע
אותה באמיתות אהבתנו, הוא דיבר יותר על עצמו ועליה, מחליק
בזהירות לתפקיד המחליף שלי. אחרי הכל, נטלי הייתה אחת הבנות
הכי יפות בשכבה שלנו, מה שכנראה היה קצת יותר חזק מתשע שנות
חברות טובה שהיו ביני לבינו.
והבחור החדש שהיא סיפרה לי עליו? זה היה הוא. לא היה לה פשוט
האומץ לציין את העובדה הזו לפניי.
כשסיימה לדבר היא הביטה בי במבט שואל, אבל אני לא התכוונתי לתת
לה תשובה.
חלפתי על פניה וטרקתי אחריי את דלת הכניסה של הבניין.
באותו הערב טרקתי גם את הדלת לאמונה באהבה ובחברות טובה, ומשם
הדרך לשאר הייתה קצרה.
נכון להיום, גיל 26, איבדתי אמונה ברוב הדברים שהיו אמת ברורה
בשבילי לפני אותו הערב, ואני לא מרגיש מריר, רק מציאותי. פשוט
לא הייתה לי ברירה מרגע שהבנתי את דרכי העולם.
אדם בשם רוברט בראונינג אמר פעם: "השמש שלי שוקעת כדי לזרוח
שוב."
למרות האופטימיות הגלויה שבמשפט, אני מניח שלא יכולתי לחייך
כמו כולם בציפייה לזריחה כשאני יודע שאחריה תבוא שוב השקיעה.

    בערך חודש אחרי אבדן התקווה בעזרתו האדיבה של הקבצן התל
אביבי, מול שקיעה אמיתית ולא מטפורית, פגשתי את נטע.
ישבתי ביום שישי עם כמה עמיתים לעבודה והקפצתי טקילות בפאב קטן
על חוף הים. אני לא מהרהר בשאלה האם אני מאמין בהשתכרות, אני
פשוט משתכר.
היא ישבה בקצה הפאב עם חברה והסתכלה בי כל הערב, אבל אני שמתי
לב לכך רק אחרי ההקפצה הרביעית.
נטע היא בלונדינית טבעית, מטר שבעים, פנים מתוקות ועיניים
חומות וסקרניות. אני מניח שאם הייתי מאמין ביופי הייתי יכול
בוודאות לקבוע שאין מתאימה ממנה להגדרה.
אבל בכל זאת, אולי מביישנות ואולי בגלל הכבדות שהאלכוהול נתן
לי, כנראה בגלל הביישנות, לא העזתי לקום ולומר לה משהו. פשוט
התבוננו זה בזו כל שאר הערב, עיניה מוסחות מדי פעם להסתכל
בחברה הפטפטנית שישבה אתה.
כשהעמיתים לעבודה החליטו ללכת הביתה, בערך ב3 לפנות בוקר, קמתי
גם אני ולבשתי את מעילי.
העפתי מבט אחרון למקום בו ישבה אבל היא כבר לא הייתה שם.
נו טוב, הסתכלתי מספיק כדי להיזכר בה מאוחר יותר וגם ככה אין
במבטים טעם של ממש.
כשעמדתי בדלת הפאב לפתע נתקלתי בה, פנים מול פנים.
כמו בשחזור מדויק של מהלך הערב, המשכנו להתבונן זה בזו בלי
לומר מילה, עד שנער שיכור התנגש בנו בעודו מנסה להגיע במהירות
האפשרית לשירותים.
"אני חושבת שמיצינו את הקטע של המבטים. אולי נשב?" היא אמרה
בחיוך.
חייכתי וניגשתי אחריה לשולחן, למרות שמזמן הפסקתי להאמין
בחיוך.
"אני נטע." היא הושיטה את ידה.
"מורן." אמרתי והושטתי את שלי, החיוך הטיפשי והלא מובן עדיין
נסוך על פניי.
שוב כמה רגעים של שקט.
"למה אתה לא מדבר?" שאלה לבסוף.
"לא יודע. אני מניח שאין לי מה לומר כרגע." אמרתי והרגשתי טיפש
משום מה.
"אני מבינה. חשבתי שרצית לדבר איתי."
"ולמה חשבת את זה?" שאלתי שאלה כנה.
"בגלל המבטים שלך, וגם בגלל החיוך הענק שיש לך על הפנים
כרגע."
לא שמתי לב שאני עדיין מחייך ושפתיי חזרו והתיישרו לפרצוף
החתום והמוכר שלי.
"אני מצטער... למען האמת אני עדיין לא מבין למה חייכתי."
אמרתי.
"אתה לא מחייך הרבה?" שאלה בנימה של צער.
"לא."
"אתה פסימיסט?"
"לא. אם הייתי מחייך זה היה עושה אותי אופטימי?"
"אני מקווה בשבילך. אופטימיות זו תכונה מאד מועילה בעולם
הזה."
"את יודעת, יש משפט שאומר שהמקום בו האופטימיות הכי משגשגת הוא
בית המשוגעים." אמרתי וחיוך קטן וציני התגנב לקצה פי.
"מי כמוני צריכה לדעת." נטע אמרה בחיוך.
"פסיכיאטרית או משוגעת?" שאלתי, לא מודע לכך שהחיוך על פניי
מתרחב שוב.
"אני מניחה ששניהם. מה שמצחיק הוא שבשביל להיות פסיכיאטרית
שילמתי כסף." היא אמרה, ושנינו צחקקנו.
האווירה הטובה עטפה אותי כמו שמיכה נעימה וחמה בליל חורף קר,
ולא שמתי לב לעובדה שצחקתי, לראשונה מאז הפסקתי להאמין בצחוק
שנים קודם לכן כשחבר לפלוגה בה שירתי בצבא נורה אל מול עיניי
כשרק דקות מספר לפני צחק מכל הלב.
השיחה עם נטע זרמה, ובשלב מסוים כשהפאב נסגר עברנו אל החוף
עצמו והמשכנו לדבר לאורך הלילה עד שהגיע הבוקר ואתו אור הזריחה
שהבהיר את העולם שוב.
אחרי עוד צחוק ממושך נטע פיהקה וחייכה אליי.
"מורן אני חייבת להתוודות. יחסית לבנאדם שקט שלא מחייך הרבה
אתה ממש מקסים."
"תודה רבה נטע," אמרתי, "יחסית למשוגעת את גם כן די סימפטית."
"אני שמחה לשמוע, ואני אשמח לשמוע שוב... תתקשר אליי." היא
אמרה ורשמה את מספר הטלפון שלה על גב כף ידי.
"בוקר טוב." אמרתי לה והסתכלתי בה הולכת ומתרחקת, מגפיה
משאירים שביל עקבות על החול הקר.

    באותו לילה, אחרי שינה ממושכת, חשבתי על נטע, על חיוכים
ועל אמונות אחרות.
למרות כל ההתנגדויות והאמיתות שלי, גם לי הייתה אמונה ברורה
וקבועה אחת: האמונה בחוסר אמונה, ונטע נחשבה לכופרת בעקרונות
האמונה הפרטית שלי.
היא יכלה להיות התחלה של עולם שונה, עולם בו מחכים לזריחה מבלי
לדעת שתבוא אחריה שקיעה, עולם של חיוכים סתמיים ושל אהבה
אמיתית.
אבל בכל זאת העולם הזה לא יהיה אמיתי, כך ידעתי. התכחשות
לאמונה לא תביא הרבה טוב, ורק תוביל להוכחה מחדש שלה.
אני יכול להתקשר לנטע, וניפגש שוב ואולי אף נבסס קשר אמיתי
וכנה, אולי אפילו נתחתן, אבל מתישהו יבוא היום בו הדברים לא
יהיו כמו שהיו, והשכן הכי טוב יציע לעזור ומשם הדרך קצרה לאהבה
הנכזבת השנייה בחיי. אחרי הכל זה תמיד אותו סיפור, רק הדמויות
משתנות.
אחרי שהתקשרתי אליה והסברתי את עצמי הרגשתי רע. היא לא אמרה
הרבה, רק ניתקה את הטלפון בכעס.
כשאני עומד מול המראה בחדר האמבטיה אני מקווה שהיא תבין אותי
ולא תיפגע יותר מדי.
"העבודה שלה זה להבין שיגעונות של אנשים, אז היא בטח תבין גם
את שלי." אני חושב לעצמי ומחייך, אך החיוך לא שורד הרבה זמן.
הוא נעלם יחד עם מספר הטלפון של נטע מכף היד שלי.