את יודעת מה, אל תעני לי אפילו. לא מעניין אותי מה את חושבת,
לא מעניינת אותי מה את אומרת. כל כך לא מעניין אותי.. שזה
מחליא אותי לחשוב איך שיחקתי אותה כל כך הרבה זמן.
לא איכפת לי שתאיימי, שתבכי שתצרחי, מצידי תשלחי את החברים
העבריינים שלך עליי. לא אכפת לי. אחרי כל כך הרבה זמן איתך כל
רוח החיים שלי נשאבה, ופרחה לה, ומי יודע אם אי פעם תחזור.
אני עף מכאן עכשיו. אני לא רוצה לראות לראות את הפרצוף שלך, לא
רוצה לשמוע את כל השטויות שאת מדברת. כל ההבטחות שאת זורקת,
ואף פעם לא חושבת אפילו לקיים. כל ההתרברבויות שלך על דברים
שמעולם לא עשית, ולעולם לא תעשי. כל הדברים שהתחלת ואף פעם לא
סיימת, כל השקרים שלך, כל השטויות שהמצאת כדי לגרום לעצמך
להרגיש טוב יותר,  והכרחת את כולם לשחק את המשחק שלך, למרות
שכולם ידעו שזה לא נכון.
מה את חושבת שלא ידענו? מה את חושבת, שלרגע אחד הצלחת לשטות
במישהו מאיתנו? כולנו ידענו בדיוק מה את עושה בזמנך הפנוי, ועם
מי.
נמאס לי כל כך, שלפעמים הייתי רוצה לתת לך כמה כאפות טובות
כאלה, לנער אותך קצת, שתפתחי למציאות שתצאי מהבועה שאת חיה בה.
מה את חושבת? איך את חושבת שכולם כל כך עיוורים ולא רואים את
כל הדברים, שעם יד על הלב, נכון שאת אפילו לא מנסה כל כך
להסתיר? מה נראה לך, שאנחנו עד כדי כך עיוורים? אומרים שאנשים
לא רואים את מה שהם לא רוצים לראות, אבל כמה זמן אפשר להיות
עיוור למה שקורה מתחת לאף שלך? מהר מאוד אתה מתחיל לראות.. ואז
אתה מתחיל לשנוא.. כן. לשנוא. זאת את שלימדת אותי ששנאה היא
הרגש הכי קרוב לאהבה, זוכרת? אז הנה לך. אני שונא אותך.
אני עף מכאן, כי אני לא רוצה לצאת כמוך בסופו של דבר.. בחיים
אני לא אוכל להשתחרר ממך, אבל אני  חייב לנסות. חייב לנסות.
ביי אמא