שני זרים נפגשים ברחוב. בעצם אולי הם לא לחלוטין זרים, אולי הם
כבר נפגשו פעם באיזו מסיבה. גבר ואישה, נפגשים ברחוב ומודדים
זה את זו במבטים זהירים. שניהם כמעט בטוחים שהם מכירים כבר
בערך, אבל לא יודעים מאיפה. הם הולכים בכיוונים מנוגדים ובקרוב
ייפגשו. כשיחלפו זה על פני זו, יסתיים הרגע ותאבד ההזדמנות.
בלי לחשוב על זה יותר מדי, הגבר נעצר להדליק סיגריה. הוא משקיע
בכך המון מחשבה וסבלנות: יש להוציא את הקופסה ולטפוח עליה
קלות. אחר מכן, לבחור את הסיגריה הנכונה ולשולפה. הסיגריה
מתייצבת בזווית הפה והידיים חופשיות להחזיר את הקופסה אל הכיס.
עתה מתחיל החיפוש אחר המצת. הגבר חושב לעצמו בסיפוק, שהצליח
להאט את הזמן עד לסוף המפגש לפחות בחצי.
האישה מבולבלת קמעה. פניו של הגבר, מוכרות יותר מאי פעם נראות
עתה טרודות מאוד, כאילו בחיפוש דבר מה. הנה, נפתרה התעלומה,
הוא מחפש מצת להדליק סיגריה. ובכן, האם היא באמת מכירה אנשים
מעשנים? ועוד גברים מסתוריים? מהירות הליכתה הולכת ופוחתת עת
המחשבות הללו חולפות בראשה והיא מגיעה אל כמעט עצירה. עליה
למצוא תירוץ לעמידתה הקפואה ברחוב. מבט מהיר אל הצד מביא את
הישועה: חנות אופנה, ניתן להסתכל בחלון הראווה כאוות נפשה.
הגבר אינו יכול להתמהמה עוד במציאת המצת בלי להסתכן ולהיראות
מגוחך, טופח כך על כיסיו שעה ארוכה. הגיע הזמן להדליק את
הסיגריה באמת ולהמשיך משם הלאה. הוא שולח יד אל הכיס בו הוא
יודע שישנה המצת אולם הגורל מתעתע בו והמצת איננה. הדבר שהכי
מפריע לו זה שמישהו צופה בו כעת בהיחבא ונהנה הנאה מציצנית
מכישלונו הזעיר בהדלקת הסיגריה. הסיגריה כשלעצמה מתנענעת קלות
בזווית פיו כחומדת לצון. מה לעשות? להחזיר לקופסה? ומה יגיד
המציצן העלוב?
יש לבקש מן העוברים ושבים, כך הגבר לעצמו. מחשבה מבריקה: שמא
יפנה אל האישה וכך יזכה במבט מקרוב בה ואולי יוכל להבהיר לעצמו
מי היא הצדה את עינו כל כך.
האישה מתבוננת בחלון הראווה כמוצאת שלל רב. אולם גם זמנה שלה
מצומצם. אחרי הכל יש גבול לכמה שאפשר לסקור את אותם התיקים
והארנקים. היא עוד תיראה כחומרנית ואף גרוע מכך, כחסרת
החלטיות.
מבטה חוזר אל הרחוב. הגבר שלה (היא כבר חושבת עליו כקניינה
והמחשבה הפתאומית מעבירה רטט קל בתחתית גווה) מוציא את הסיגריה
מפיו ובצעד קל הוא מתחיל לפסוע לכיוונה. לבה הולם מעט יותר
במהירות, שמא יבוא עמה בדברים כעת? המרחק בינם מצומצם עתה ככדי
שלושה או ארבעה צעדים כשלפתע הוא עוצר על מקומו.
ומה אם היא איננה מעשנת? לא רק שהיא עשויה להירתע מאדם מעשן
ולדחותו מעליה בגועל (הוא לא ממש יודע כיוון שמעולם לא הכיר
נשים שאינן מעשנות) אלא שהוא שוב יוותר בין העוברים ושבים
כשבידו הזדמנות מוחמצת נוספת, בדמותה של סיגריה המתחילה כבר
להתפורר בין אצבעותיו.
נראה כי התחרט היא חושבת לעצמה בצער. ייתכן והוא רואה שאינני
מן המעשנות והדבר לא לרוחו. תמיד רצתה לנסות, להבין את התענוג
שבעישון והרתיעה ממנו. עכשיו הייתה קרובה להכות עצמה מתסכול על
טיפשותה מימים עברו. היא מסתכלת עליו בעיניים עצובות שהיא
מקווה שמביעות את הצער והחרטה שהיא מרגישה על שהיא איננה
מעשנת. עיניו שלו מתרוצצות בעצבנות על גופה, מחפשות סימנים של
עישון סיגריות. אבק של אפר, חריכה קלה, הצהבה של בדים בהירים.
לבסוף עולה מבטו ומתייצב מול שלה. עיניו שלו מנסות להביע את
הזעם שהוא חש על עצמו על שהתחיל לעשן לפני כל אותם השנים. במה
עלו לו הסיגריות הארורות! בכסף כמובן, ובבריאותו ועכשיו בסיכוי
היחיד שלו לאושר אמיתי.
שני הזרים, שאולי הם לא באמת זרים מביטים אלו בעיני אלו,
מתחרטים עד עמקי נשמתם ומצהירים על אהבתם חסרת התנאים לעולמי
עולמים והכל באמצעות העיניים. קמט קל עובר במצחה. זווית פיו
רוטטת מעט. הספק מתחיל לחלחל בלבות שניהם. שמא... האפשר כי הם
בכל אופן זרים? הרי היא כל כך מוכרת מאיפה שהוא והוא מזכיר כל
כך את...
הספק מפנה את מקומו למבוכה וזו לבושה, המדרבנת את רגליהם
הנטועות באספלט הרחוב. הגבר מכחכח בגרונו ומסתובב על מקומו
בתנועה חדה, דרך כתף ימין כמובן. האישה פוסעת צעד אחד אחורה
ומסתובבת אף היא, הילוכה מהיר ותנועותיה קצובות. בתוך שעה קלה
הם נעלמים מעין.
רוכל התפוזים השעון אל קיר הבית מן העבר הסמוך מחייך אל עצמו
בסיפוק. הוא מניח לרגע את מרכולתו וצועד אל מעבר לרחוב, אל
הנקודה ההיא בה עמדו אדון אחד וגברת ובהו זה בזו משך זמן מה.
הרוכל מרים מבטו אל קצהו הגבוה של הרחוב, שם אין סימן עוד מן
האדון. מבטו מושפל אל הצד האחר, הנמוך יותר, אך גם הגברת אינה
נראית לעין. בחלון הראווה השתקפותו של הרוכל אינה מחמיאה לו,
בבגדיו המרופטים ושיניו הצהובות. הוא פונה ללכת מן המקום ההוא
כשאת עינו צדה סיגריה אחת, מקומטת אך לא שבורה וקצה מתחיל
להתפורר. שכובה כך על הרצפה, מחכה למי שייקח אותה. הרוכל
מתכופף ואוסף אותה באגרופו.
הוא זכה היום מן ההפקר ועל כן היום הזה, הוא בוודאי יום טוב.