חלקכם שקוראים זאת בטח יכולים לומר שהם שמעו על התופעה הזאת.
ומעטים מכם יכולים לומר שהם ממש עברו את התופעה המסריחה הזאת.
כשאתם יום אחד בחייכם קמים כרגיל ובום! הכל משתנה מקצה לקצה,
כשהראש שלכם מחליט פתאום על כך שהוא חייב לעצור הכל, כי מלא
יותר מדי. אתם מרגישים לרגע שהעולם זז מהר מדי, בעוד אתם
תקועים ומנסים להבין מה קרה לפני שניה שנראת כמו שעה או שנה
לכל היותר. כל הזיכרון שלכם מבולגן ובעוד שאתם מנסים לארגן
אותו ולסדר הכל, החיים שלכם מתבלגנים. כל רגע נוסף שאתם
משקיעים בסידור אחד והשני הוא זה שנופל, וההרגשה המעצבנת הזאת
ששכחתם משהו ואתם כל הזמן מרגישים שזה נמצא פה בקרבת מקום בתוך
כל המקום המבולגן שקראתם לו פעם מחשבה. בעוד אתם מתרוצצים
ממקום למקום ההרגשה היא כאילו אינכם שייכים, עייפות שאינה
מוכנה לעזוב אתכם והשינה אינה מדירה את הקורים אשר כל הזמן
עוטפים את המחשבה שלכם וכל הזמן גורמים להרגשה של "זהו אני
חייב לצאת לחופשה או לתפוס שינה של שבועיים שלושה". וכששואלים
אתכם משהו ואתם מכירים את הנושא, ואתם מכירים את התשובה והייתם
מתים לענות... טאח! המוח שלכם נופל ולא רוצה לעבוד עוד לעולם,
פשוט כאילו המחשב חטף וירוס אשר מקלקל אותו ואנחנו מתחילים
לבעוט בו כדי להדליק אותו ושיעבוד לשם שינוי כמו שצריך! אבל...
שום דבר לא עוזר, לא איומים, לא קמעות, לא תפילות, ולא נסיונות
גרידא לנסות להחזיר את זה לפעולה, הכל נפל ואין עוד מה לעשות.
ככל שזה נמשך אתם רוצים להרוס את זה, פשוט להוציא את המוח הזה
שלכם מהגולגולת ולחנוק אותו על מירור חייכם, וזה מביא אתכם
למצב של דיכאון עמוק, של "איך הכל מתפורר ושום דבר לא מצליח
לי". או לזעם אדיר, שאתם פשוט רוצים להוציא הכול מבפנים ולהרוס
את מחצית העולם, או סתם לחנוק את האדם הכי קרוב אליכם באותו
הרגע, אך באותו הזמן חוששים שמשהו לא יהיה בסדר איתנו בעתיד,
ועם זאת... הזעם גדל וגדל והרצון לחנוק את מוחכם הולך וגדל.
אחרי שלקחתם חופשה ארוכה ואתם אומרים לעצמכם כמה שהרעיון הזה
היה חכם ואיך שהכל נגמר עכשיו ואין לכם עוד מה לידאוג... בום!
טראח! הכל חוזר, כאילו בזמן החופשה הזאת שלכם המוח שמר הכל בצד
וכשחזרתם לחייכם הוא החליט להפיל את הכול שוב. ואז הזעם הנורא
חוזר ואתם פשוט מרגישים שאתם רוצים לחנוק מישהו או לשבור
למישהו את העצמות מתוך המחשבה הקטנה והמנחמת, "אולי זה יוציא
את השקט הזה מהראש"!