לא ידוע היכן ומתי היא נולדה. עד היום זה גם לא היה חשוב לאף
אחד. גיטה שלפוק היתה הגברת הזקנה, מראשוני המתיישבים (על
המרפסת).
היא היתה מקומטת ושברירית. רק המבט שלה, חד וחזק, ננעץ באופן
קבוע במדרכת הרחוב שלה. מדרכה קצת עקומה וקצת שבורה, מלוכלכת.

אני נכדתה של גיטה. גיטה היתה הסבתא היחידה שלי. את השנייה לא
הכרתי. אתמול סבתא שלי מתה. ודווקא כן עצוב לי. אף פעם לא
הייתי בקשר עם סבתי גיטה, היא היתה אמנם אישה חביבה במיוחד אבל
מעולם לא נקשרתי אליה. גם לא בינקותי. אבל עצוב לי שהיא מתה.
עצוב לי מאוד אפילו, רק מעצם הידיעה שבעצם, לאף אחד לא אכפת
ממותה. אתמול הייתי בהלוויה עם אמא שלי ואחותי הגדולה. גיטה
היא אמנם סבתא מצד אבא אבל אבא לא יכל לבוא כי הוא חיכה לגיטה
בדירה החדשה שלה. זאת אומרת, הדירה שאליה ליווינו את גיטה.
כולם עשו כאילו נורא עצוב להם וגם דיברו עם אמא שלי כאילו שהיא
היתה הבת של גיטה, אבל בעצם כולם כבר רצו ללכת וגם לא היה אכפת
להם אם אף אחד לא היה מלווה את גיטה. מצדם שתלך לבד.
אחותי הגדולה כל היום ניסתה לחנוק את השמחה שהתחננה להתפרץ
ממנה. לא הבנתי למה היא לא נותנת לזה פשוט לבוא. עדיף שתהיה
אמיתית מאשר שתעמיד פנים שאכפת לה מגיטה שלי. כמובן שהיא שמחה.
סוף סוף היא עוברת לגור לבד. בבית של גיטה.

אני מרגישה כאילו חיללו את קודש הגיטה. קודש הסבתא.
רע לי.

לא מגיע לאנשים כמו אלה לחיות איתי, מגיעה לי חברה נאורה
יותר.
מגיע לי מקום שקט ושליו בו מכבדים את זכר המתים!
מגיע לי לגור עם סבתא שלי, כי אני יודעת שאם היו מודיעים לה
שאחד מיקיריה נפטר, היא היתה מזנקת מהמרפסת כדי לנחם את המשפחה
השכולה. ומה היא מקבלת בתמורה? יריקה בפרצוף.
דריכה על הקבר.

ואם מותה של גיטה הוא אירוע שכיח, מה יהיה ביום מותי?
הרי אני לא מגיעה לקרסוליה! לא עשיתי דבר וחצי דבר ממה שהיא
עשתה. לא הקמתי התיישבות בשום מקום!

בערב, כשאף אחד לא יראה, אני אקח סכין ואעבור לגור עם גיטה.
אולי לה יהיה אכפת כשאמות.