וכבר מן ההתחלה - הכל נוסע אל סופו.
...ובינתיים -  נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של
החידוש, של הלידה, של הנעורים.
אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע
כי בא אי-מי, אי מה - אל קירבו.  כי אי פעם היה אי-מי אי מה -
לפני שנבלע.
מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים-  הוא גשר רופף בין
אין לאין, בין אובדן לאובדן.
וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על
שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים - כן
נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר -  אל מחוז החפץ של
המוות.
כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה.
והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של
צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב
הממתין -  מלווה  אותו  לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה
הסופי.
וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את
מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה -
והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו  השחיקה, העייפות עוטפת את
השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים
הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת
התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש
והיסוס וחשש - וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת
הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק - כי
כה נחלשנו בדרך...
לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא
יבוא, לאט לאט.
בתנאי שנצליח להגיע  - לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר
וכשוד בצהרי היום - הקטסטרופה התורנית.
...ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.
נגיע  - אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן  לפתע. "הוא נמצא
במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול  לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן
אין  לך, בעצם, פנאי  למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו
אין פנאי לכך"
קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע  לאיכטלאן", עמ' 52

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"
  ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'
-------------------------------------
מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" - גבריאל בן יהודה, 1999,
מפיץ: בית עלים.