New Stage - Go To Main Page

ענבל אשוח
/
שנוזלי

"יו! אנ'לא מאמין! אידיוט! טיפש! איך אתה לא יכול לתקוע את
הגול הזה?! עיוור היה מצליח!!!", צעקתי על הטלוויזיה.
קערת הגרעינים שהונחה על חזה של שמופי החלה לרעוד מהעצבים שלי.
הכנסתי גרעין גרעין לפי, פיצחתי וירקתי, פיצחתי וירקתי.
"אוהד! תירגע! אתה מזיז אותי!", ראשה של שמופי נלחץ לבטני.
"שקט!", צעקתי. "איזה בן- זונה, השופט הזה! תגיד, מי נתן לך
להיות שופט? לך תעזור לאימא שלך לעבוד בכביש!!!".
"דדי! אתה מעצבן אותי, בין כה וכה הם לא שו...", ניסתה להשחיל
משפט.
"נו, שמופי, אולי תהיי בשקט? את לא רואה שאת מפריעה? יו, אני
לא מאמין! הולך להיות גו... פי! איזה דפוקים. תעופו
מהאיצטדיון!", צרחתי לעבר שחקני קבוצת הפועל בלכילייה.
"אם אתה חושב שהם דפוקים, אז למה אתה רואה את כל המשחקים שלהם
כמו איזה פנאטי?!", שאלה שמופי מלמטה.
"אה?", שאלתי, מעוצבן מזה שהמשחק נגמר ב- 6:0 לטובת מכבי נווה
חצץ. "בגלל שאני אוהב אותם מגיל 8. תביני, שמופי, גבר לעולם לא
מחליף קבוצת כדורגל. זה כמו חתונה קתולית- מהרגע שאתם מתחתנים,
רק הקבר מפריד ביניכם, ולא משנה כמה הקבוצה גרועה..."
"גברים...", היא נאנחת. "יותר טוב להיות עם קופים. לפחות הם
יודעים מה הם עושים...".
ערמה של קליפות התפזרה על הרצפה. היא הייתה מלוכלכת כמו כלוב
של תוכי משוגע. "דדי... אני יכולה לשאול אותך שאלה?", הביטה בי
בעיניי עגל.
"אוי לא... אני לא אוהב את השאלות האלה, אבל אני יודע שבין כה
וכה את תשאלי. מה?", שאלתי, מנסה לחשוב אם אצליח להתמודד עם מה
שנפתולי מוחה הנשי ימציא.
שמופי הזדקפה במקומה. "תגיד, מה אתה עושה כשמגרד לך באף?"
"מה????!?!!?", לזה לא ציפיתי. "זאת שאלה מכשילה?"
"לא. פשוט תענה..."
"מגרד, ז'תומרת"
"טוב, לא הבנת. ננסח את זה אחרת. נניח שמגרד לך בתוך האף"
"אני מגרד...", אני לא מבין מה היא רוצה מחיי.
"טוב, אני אנסה שוב", אמרה ואז הסבירה כמו שמסבירים לילד עם
פיגור שכלי, "נניח ומגרד לך בתוך האף, ואתה מחפש יהלומים. מה
אתה עושה איתם?"
"יהלומים?", גירדתי בפדחתי, ואז תפסתי. "תראי, לא מתאים לי
להתחתן עכשיו, וגם אין לי כסף לקנות לך טבעת יהלום..."
"לא זה, אידיוט!", העיפה לי כאפה בראש. "טוב, אני רואה שאתה
גרוע יותר מהאדם הניאדרטלי, אז אני אשאל בבוטות. כשיש לך
סמוחטה באף, אתה מגרד אותה החוצה, ומה אתה עושה איתה?"
"מעיף לרצפה. למה מה את עושה?", שאלתי אותה כהבעת גועל על
פניי, "זאת אומרת, אם יש לך..."
"בטח שיש לי! זה שאני 'נקבה', לא אומר שאין לי נזלת,  וזה לא
אומר שאני לא מגרבצת, ולא תוקעת גרפסים... ואתה יודע מה? אתה
לא תאמין, אבל אתה רואה את זה?", היא קמה מהספה, פתחה את
הכפתורים בג'ינס שלה, הסתובבה והורידה את המכנסיים והתחתונים
עד מתחת לתחת שלה. היא ליטפה את התחת שלה שבלט לעומתי. "זה...
לא רק חמוד ומתוק וסקסי. זה, תתפלא לשמוע, גם מפליץ חופשי וגם
מחרבן!!!"
"או.קי... זה לא משהו שרציתי לדעת, תודה...", אני ממלמל
במבוכה. הטוסיק המתוק שלה העמיד לי אותו, ועכשיו הוא נפל ולא
יעמוד יותר, כל עוד אחשוב על שמופי כורעת ומחרבנת...
אבל שמופי באקסטזה, ולא יעזור בית דין, או סייל סוף עונה.
"תתפלא גם לדעת, שלא נולדתי חלקה! אני מורידה שיערות ברגליים,
בבית השחי עם שעווה, אני מורטת גבות עם פינצטה בצרחות. אני
אפילו מורידה שפם!", קרבה את פניה אליי, עד שאפה נגע באפי.
ניסיתי לדמיין את שמופי עם שפם וזקן של ערפאת, והשתדלתי לא
למות מצחוק. עכשיו בכלל ייקחו חודשים עד שאוכל לגעת בה...
שמופי קרסה על הספה באפיסת כוחות. "תראה מה אני סובלת בגללך!
כאבים בגוף, כאבים בראש... מה אתה עושה כל היום חוץ מלגעת בזין
שלך, או להתחנן שאני אגע בו?!".
היא התנשפה כמו חזיר בר אחרי שהוא הרג את קורבנו.
"אז... מה את עושה עם ה... נזלת שלך?", ניסיתי להרגיע את
הרוחות.
שמופי חייכה. "בוא לחדר שלי, ואראה לך...".
ניסיתי לדמיין את הזוועות בראשי בעוד היא גוררת אותי לחדר הקטן
שלה, אבל דבר לא הכין אותי לבאות.
"שב!", פקדה עליי. שמופי הלכה לשידה שלה, והוציאה בובה
מיניאטורית של משהו לא מזוהה עם קוצים בצבע צהוב חולני.
"מה זה?", אחזת במוצג המוזיאוני שנראה ישן מאוד.
"כשהייתי קטנה", פתחה בסיפורה, "הייתי זורקת כמוך את הנזלת שלי
לרצפה. הייתי קוראת לה שנוזלי. יום אחד חשבתי שזה נורא חבל
לזרוק את שנוזלי, כי התחלתי להיקשר אליו. אז ביום חורף קר
במיוחד, כשהייתה לי נזלת קשה באף -ואתה יודע שיש לי נזלת
כרונית, אשכרה כאילו יש לי כינרת באף עם ברזים- עשיתי ממנה
כדור קטן שתפח מיום ליום. בסופו של דבר, שמתי לב שזה נורא רך,
כמו פלסטלינה, אז שיחקתי איתה ועשיתי את קיפי, גיבור הילדות
שלי..."
עיניי נפערו בתדהמה, וראשי נרתע לאחור. קיפי הנזלת של החברה
שלי קרץ לי בחיוך. אפילו דמיינתי שיש לו נעלי בית משובצות כמו
שלי היו...
"ואז נדלקתי על זה", המשיכה, "ויצרתי בובות משלי לשחק איתן...
כולם התלהבו מהיצירתיות ומהדמיון שלי, וכל החברות התחננו לשחק
בהן", הצביעה על מגוון רחב של בובות על המדף שהזכיר לי בובות
של 'קינדר'. "אם כולם רק היו יודעים ממה זה עשוי באמת... בכל
אופן, זה השלב השני. אחר כך התבגרתי", תודה לאל, חשבתי.
"ואז... טוב. אתה רואה את השפריץ על הקיר?", שאלה.
נשענתי  על הקיר. "את מתכוונת לגבשושיות שעליו?"
היא הורידה את הנעליים שלה, ועמדה על המיטה. "בדיוק. לא תהית
אף פעם למה הם מגיעים רק עד לפה?", שאלה והצביעה על נקודה
בקיר, עד לאיפה שאצבעותיה הגיעו.  
חייכתי חיוך עלוב ועקום. עם ההיכרות שלי עם המוח המעוות שלה,
התחלתי להבין מה הן הגבשושית הצהבהבות האלו... באמת לא הבנתי
למה הן מגיעות רק עד לגובה 1.54 מעל המיטה, ו- 1.54 מהרצפה.
התרחקתי מהקיר.
"כבר מסוכן לגעת בדברים פה... עוד מעט אני אגלה שהמיטה עשויה
מגושי חרא מאובנים, שבאקווריום שלך יש אבנים מקיא מגובש..."
"אם אתה כבר אומר...",  צחקה בצחוק ערמומי. "לא סתם...", אמרה
כשראתה את פניי חיוורות.
"בכל מקרה, אתה בטח שואל את עצמך, מה לעזאזל אני רוצה ממך. אז
ככה, לא מזמן נפל לידי ספר השיאים של גינס, וראיתי כל מיני
דברים מעלפים שם. אז החלטתי לעשות משהו מיוחד שינציח את שמי
ופניי היפות לעד... ואתה יודע מה? חשבתי גם עליך. החלטתי
שנצטלם ביחד, שתעזור לי במפעל חיי!", קראה בפתוס.
"והוא?", כבר פחדתי לדעת. אני עוד ארביץ לעצמי על השאלות
שלי...
"ראיתי את יצירת השוקולד הכי גדולה בעולם שהיא בצורה של ספינה.
זה מדהים!!!  היא באורך של כמה עשרות מטרים, ובגובה של כמה
מטרים, ממש בגודל של ספינה אמיתית! זה חלום חיי- שוקולד שלעולם
אינו נגמר... אבל מאחר ואני לא קונדיטורית, חשבתי במה אני
מומחית, וזו", הצביעה על הקיר ועל יצירותיה, אם אפשר לקרוא להן
ככה, "המומחיות שלי. חשבתי לאסוף כמות עצומה של שנוזלי מכל
מיני אנשים בעולם, ומה אתה יודע? בחרתי בך שתעזור לי,
דדי...".
הבטתי בחיוך האושר על פניה, והתחלתי לגמגם. רק לא להעליב...
ולהזכיר להרביץ לעצמי על בחירותיי בנשים, "את בטוחה שכדאי?
כלומר זה בטח קשה לשכנע אנשים לתת לך את הנזלת שלהם..."
"למה? בעצמך הודית שאתה סתם זורק אותה. למה לזרוק, אם אפשר
למחזר ולהתפרסם?"
"א... אולי תנסי משהו אחר?", ניסיתי בעדינות כדי לא לפגוע.
"ובכן... קראתי על בעל הזקן הארוך ביותר בעולם, ואחר כך על
בעלת הזקן הארוך ביותר בעולם..."
"בעלת?!" , הזדעקתי.
"כן. יש איזו אישה אחת עם זקן באורך של 34 ס"מ, נדמה לי. בכל
אופן..."
"בעלת?!", צרחתי. היא אומרת את זה באדישות, כאילו זה רגיל
לראות בנות עם זקן, כמו שרגיל לראות תיש עם זקן...
"כן. אבל מה לעשות שאני לא כל כך שעירה? אני לא גרוזינית, רק
רומניה-פולניה. חבל, דווקא זה היה יכול להיות נדיר ומיוחד,
וכולם היו מסתכלים עלי... הייתי יכולה לעשות לזקן פסים, צמות,
קוקיות...", חייכה לשמיים.
"לא נורמלית...", מלמלתי. "צריך לאשפז אותך...".
פתאום רעיון של ספינה (או כל דבר אחר) מנזלת מוקשית לא נראה כל
כך נורא. הכל יותר טוב מלהתעורר בבוקר, ללטף את פניה החלקות
והנעימות של חברתך, ולמשש בתאווה זקנקן ארוך עם חרוזים מושחלים
עליו...
טוב, עכשיו לא אוכל לגעת בשמופי שנה...



שמופי שכנעה אותי לעזור לה במפעל חייה. ממש נכנסנו לזה. תחילה
התחלנו ברחובות הרצליה ותל אביב בחורף שלנו ונדבקנו לאנשים
ברחובות, בייחוד ילדים זבי חוטם שמנגבים שנוזלי בשרוולי חולצה,
ולקשישים בקופת חולים שחולים בכל חורף בממוצע ארבע פעמים
בשפעת...
אחר כך עברנו לאירופה, ועשינו סיבובי הופעות. מקץ חודש וחצי של
חורף בארצנו החמה (מה לעשות. זה אורכו של החורף שלנו...), כבר
יצרנו לעצמנו כדור שנוזלי במשקל שלושה קילוגרמים. אחר כך חיינו
כשנה באלסקה באיגלו קטן מכוסים בפרווה מזויפת (שמופי מתנגדת
להרג חיות חסרות ישע)  ולבשנו מעילי עור אדם (השבט האסקימואי
שלידנו נהג להטביע את הגופות באוקיינוס, אז לפני שהם עשו את
זה, הסרנו את העור עם סכין ציידים, ושמופי תפרה לנו בגדים
מדליקים) והתרמנו מאיגלו לאיגלו נזלת. ולהם היה הרבה, שיהיו
בריאים...



אני ושמופי עמדנו באמצע מוזיאון ענק בלב לונדון, ומאחורינו
יצירת המופת שלנו, עליה עמלנו במשך חודשיים תמימים.
אני עמדתי בחליפה מחויטת שחורה ("אתה סקסי ככה נורא", שמופי
לחשה לי), ושמופי לידי בשמלת ערב הדורה בכחול כהה ("ואת כל כך
סקסית, שאפילו אם אדמיין אותך מחרבנת עם שמלת ערב כשעל פנייך
זקן ושפם א-לה עראפאת, משנוררת שנוזלי מהאף ומפליצה, עדיין
ארצה לגרור אותך לתוך איזו כספת עם ציור של פיקאסו בפנים...",
אמרתי לה, וצחקתי כשנדהמה).
סביבנו עמדו עיתונאים וצילמו אותנו ואת היצירה שלנו מכל עבר.
על כסא הכבוד ישב מו"ל "ספר השיאים של גינס", ואיתו כל הפמליה
שלו והצלמים.
"מי הגה את הרעיון?", שאלה עיתונאית צרפתייה משופמת קלות.
"אני. ורד חננוביץ', ואני רוצה להודות לחבר שלי, אוהד חרמנו".
שמופי ( "מה,קוראים לך ורד?!", התפלאתי. כבר שכחתי מה שמה
האמיתי...) סיפרה על כל התהליך, ועל הסיפור מילדותה שכבר פורסם
בעבר בכל העיתונים הנחשבים. אפילו פורסמה תמונה שלנו ב"פיפל"
וב"ווג" עם הכדור כששקל עשרים קילו.
לאחר כמה שאלות אמרה שמופי: "טוב, שאלה אחרונה!".
עיתונאי בריטי עם אף נשרי צעק: "את מוכנה להסביר לנו מה זה?".
שמופי חייכה אליי. מאחורינו עמד בזווית של 60 מעלות גליל ארוך
עם שני כדורים בצדדיו בצבע צהבהב- ירקרק חולני.
"זה... לילדים אנחנו אומרים שזה האף של פינוקיו... אבל הכל
בעיניי המתבונן..."
"ובכל זאת?", ניסה שוב העיתונאי, וכולם רשמו כל מילה וכחכוח
שיצאו מפינו.
"זה...", שמופי הלכה בסקסיות לעבר הגליל באורך שני המטרים,
וליטפה אותו בעדינות. אני אומר לכם, היא פשוט נולדה להיות
מפורסמת! "איבר מין גברי!".
כולם צלמו במהירות את שמופי מלטפת את הזין הענק בחושניות.
"אם תתקרבו, תוכלו אפילו לראות את השערות על הביצים. זה משערות
האף של האינדיאנים, שהן כל כך ארוכות, שהן נתלשות עם כל
חיטוט...".
הצלמים עטו על הביצים וצלמו שוב ושוב.
"אדון חרמנו, אינך מרגיש רגשות נחיתות עקב האיבר הענק הזה?",
שאלה שוב הצרפתייה.
"אין שום סיבה לכך", נדחפה לדבריי עוד לפני שפתחתי את פי בכדי
לענות, "דדי, א... אוהד היווה את ההשראה שלי ליצירה הזו...
תאמינו לי, שאין לו במה להתבייש....", קרצה לצלמים שפשוט
התאהבו בה. הסמקתי כהוגן...
"עכשיו אציג לכם משהו מיוחד ביצירה הזאת. היא אינה נייחת, כפי
שאולי נדמה לכם. זהו מוצג פעיל, וכעת אראה לכם". שמופי קרבה
לקצה האיבר הארוך. אפילו אני לא ידעתי מה היא מתכוונת לעשות.
"ובכן, אם אני אשפשף במהירות את קצה האף הזה, או כל איבר אחר
שתבחרו...", אמרה וכולם צחקו ונדחפו כדי לראות, "אז עקב חום
השפשוף הנמרץ, השנוזלי נמס, ואז יוצאת מהחור נזלת, או כל נוזל
אחר תבחרו...".
כולם נשפכו מצחוק. שמופי שפשפה חזק את הפסל, ואכן טיפות החלו
לצאת מהחור שבקצהו, עד שהן השפריצו ישר לעינו של מו"ל "ספר
השיאים של גינס"!!
"דבר כזה עוד לא ראיתי!", צרח, וכולם צחקו וצילמו שוב ושוב את
המו"ל השמנמן מוחה ממשקפיו העבות את הנזלת הנוזלית. "אני מכריז
בזאת על השיא של גברת חננוביץ' ושל אדון חרמנו כשיא השנה!".
אני ושמופי קפצנו משמחה והתחבקנו כאילו זכינו לפחות במיליון
דולר.
פתאום רעש נשמע. הזין הענק רעד, והחל להתיז שנוזלי דביק לכל
עבר (כנראה ששמופי התלהבה ושפשפה אותו חזק מידי...)  ואז
התמוטט על כל הנוכחים.
רסיסי נזלת צהובה קשה עיטרו את התסרוקת הגבוהה שלה, ונכנסו
לתוך המחשוף שלה.
"מה את אומרת שמופי", חיבקתי אותה, "נתחיל מחדש והפעם נבנה
מנהרה בצורה של איבר מין נשי?"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/12/02 19:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבל אשוח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה