אירנה סטטינקוב יצאה חרש מביתה. היא סגרה אחריה את הדלת,
והשחילה את המפתח בכיס מעילה.
היה זה אמצע דצמבר, והגשמים השתוללו לעיתים בחוץ.
היה קר מאוד באותו הערב, אבל לא כמו ברוסיה, היא חשבה לעצמה.
אירנה נזכרה בשלג שקיבל את חג המולד בסוף דצמבר, את הרחובות
שהבהיקו בלובן נהדר. היא כבר מזמן שכחה את התחושה של כדור שלג
רך שקורו חודר לעצמות האצבעות.
לפעמים היא התגעגעה כל כך לימים ההם, למשפחה שהשאירה שם,
לחברים שנטשה, ותחת זאת באה לארץ הזאת. ישראל, קוראים לה.
אבא שלה רצה לבוא לכאן, או יותר נכון התעקש. המצב הכלכלי
והפוליטי ברוסיה החל להסלים, ואביה המודאג שהיה רופא מרדים
ממעלה ראשונה, היה מובטל כבר שנה וחצי. הוא היה מאוד מודאג,
אחרי הכל, הוא לא היה צריך לפרנס רק את עצמו; הייתה לו גם ילדה
קטנה לדאוג לה, ולבו נכמר בכל פעם שביקשה או הזדקקה לדבר מה,
והוא לא יכל להעניק לה.    אירנה הטיבה את מעילה על גופה, כרכה
את חגורתו צמוד יותר על מותניה הדקות. עורה הלבן הבהיק תחת אור
הפנסים הקלושים.
היא עמדה תחת פנס, מביטה בכוכבים הנוצצים שהזכירו לה נשכחות,
ונאנחה.
הגשם פסק לזמן מה, והיא החליטה שעליה לנצל זאת. היא הניחה טייפ
קטן שהביאה עימה על המדרכה, והביטה בשעון. השעה הייתה 2 בלילה.
מחר יש לה בית ספר, אבל לא נורא. יהיה לה קשה לקום, אבל את זה
היא מוכרחה לעשות, והיא לא יכולה לעשות את זה בבית. היא נזקקה
לשקט מוחלט.
אירנה הסירה את המעיל הכבד שנחת במהירות על המדרכה, ונשארה
בבגדי הריקוד שלה.
בגדי הריקוד היו דקים מאוד, ושיניה כבר נקשו, אבל היא ידעה
שהיא חייבת ללבוש אותם. הבגדים האלה הם מה שהיא. הריקוד הוא מה
שהיא.
או לפחות מה שהייתה.
היא בכתה, ולחצה על play. אירנה קרבה את המיקרופון הקטן אל
שפתיה, והחלה ללחוש בקול רועד:
"שלום, אני אירנה סטטינקוב. נולדתי במוסקבה שברוסיה ב-
17/3/85, ועכשיו אני גרה בראשון לציון שבישראל. החלטתי לעשות
מעשה שאין דרך ממנו חזרה, ולכן החלטתי לתת מזכרת לאירוע ממני,
כדי שמי שישמע  אולי יבין אותי קצת, ואת מה שגרם לי לעשות את
זה".
היא הפסיקה, לחצה stop. ואז הפכה את צד הקלטת, ושוב לחצה
play.
צלילי מוזיקה עליזה ברוסית הפרו את דממת הלילה. לאחר כמה
משפטים שהזמרת שרה, אירנה עצרה שוב את הקלטת, והפכה לצד השני.
"17 שנים אני חיה, מתוכן שבע בארץ. קשה לי פה בארץ. מצד אחד
כל כך קשה, מצד שני אני מרגישה לפעמים כאילו נולדתי כאן. הדחף
להישאר כאן, משתולל כל הזמן עם הדחף לברוח לאימא רוסיה".
שוב,  stop, הפיכת צד, ו- play. אירנה האזינה לצלילים בעיניים
עצומות, מתמכרת לצלילים שעטפו את כולה ברכות. אגנה החל לזוז
לקצב המוזיקה, והיא כבר החלה לחוש כאבים החותכים ברגלה
השמאלית. שוב דמעה זלגה מעינה.
"אני... אני... הכי אוהבת בעולם לרקוד. זה החיים שלי. אני
רוקדת ומדברת כי זה מרגיע אותי, למרות שזה מעציב אותי. מגיל
קטן רציתי להיות מפורסמת. רקדנית ומפורסמת, ואם אפשר להתפרסם
בגלל הריקוד. לצערי, דלקת חריפה בברך השמאלית שלי, פגעה בי
לפני חודשיים, וגמרה לי אותה. הרופא אוסר עליי לרקוד. זה כאילו
שהוא לקח לי את החיים! אבא שומר עליי שלא ארקוד, שלא אתפתה".
שוב היא שמה מוזיקה, עוצמת עיניים, ורוקדת. הפעם היא צוחקת.
איש לא יעצור אותה.
"אני אדבר עכשיו על האהבה השנייה הכי גדולה בחיים שלי. אייל.
את אייל הכרתי בכיתה י' בשנה שעברה. בהתחלה סתם דיברנו, התחלנו
לשבת אחד ליד השני בשיעורים, הוא עזר לי בשיעורי הבית.
התאהבנו, ומאז אנחנו ביחד כבר כמעט שנה".
אירנה הפסיקה את ההקלטה. זה כבר היה יותר מידי. היו דברים
שעדיין היה לה קשה לדבר עליהם. אפילו אם זה לעצמה, מדברת
לקלטת.
היא לבשה את המעיל, וחשה את חמימותו כובשת אותה מחדש.  גשם החל
לטפטף.
"מחר, מחר אמשיך", הבטיחה לעצמה בקול, ואספה את הטייפ הקטן.
היא נכנסה לביתה בשקט, והשתחלה למיטה.
"האם יהיה לי אומץ לעשות את זה?", היא חשבה, ובהתה בתקרה.
היא ידעה שגם בלילה הזה, היא תתקשה להירדם.

"אייל הוא האהבה הראשונה שלי. האהבה האמיתי הראשונה שלי, אני
מתכוונת. אני זוכרת כשהכרתי אותו לאבא. אבא אמר שהוא נראה לו
בחור טוב, אבל שאזהר. הוא לא היה כל כך מרוצה מזה שאני יוצאת
עם צבר. הוא רוצה שאני אצא עם רוסי טוב שיכבד אותי. הוא אומר
שהישראלים כאלה צעקנים, אגואיסטים, חוצפנים, אגרסיביים... לא
יודעים מה זה נימוס, מה זאת דרך ארץ, מה זאת תרבות כמונו. הוא
היה בטוח שלא נסתדר בגלל פערים בתרבות, וקיווה שניפרד. זה לא
קרה, ועם הזמן הוא למד לחבב אותו קצת".
אירנה הפסיקה את שטף דיבורה. כשהגיעה לאותה קרן רחוב לפני
רגעים מספר, האזינה לקלטת מתחילתה, נכנסת לשיחה שלה עם עצמה
שניהלה אתמול.
את השיחה, או יותר נכון המונולוג, ניהלה בעברית. המוזיקה ששמעה
מידי פעם הייתה ברוסית. שתי תרבויות בתוכה, שני עולמות כל כך
שונים, מנוגדים זה לזה. אבל עם הזמן היא למדה להסתדר גם עם
הרוסים וגם עם הישראלים. בהתחלה היא נפגעה כי התייחסו אליה
שונה, לא יפה. כמה בנים מגעילים אפילו קראו לה "זונה רוסייה",
ועוד כל מיני מילים לא יפות. הרבה פעמים היא בכתה. ההצקות החלו
לחזור ולהישנות, אבל כשהכירה את אייל, היא הבינה שיש גם בנים
ישראלים נחמדים.
"אייל עזר לי בכל. הוא הגן עליי מפני כמה בנים מגעילים, הוא
היה השומר שלי, העוזר שלי, המלאך שלי. אני חושבת שזה מה שגרם
לי להתאהב בו כל כך מהר. אנדראה, החברה הכי טובה שלי אמרה לי
להיזהר כי הבנים הישראלים ישר מניחים ידיים, במיוחד אם את
רוסיה בגלל הסטיגמות, והם גסים ובוגדניים. 'הבחורה הראשונה
שהוא יראה אחרי שתריבו- הוא יקפוץ עליה', כן, ככה היא אמרה.
אני טיפשה, לא הקשבתי".
אירנה עשתה הפסקה קלה. היא שמעה שוב קצת מוזיקה. העובדה
שהשירים היו מבולבלים ולא רציפים כי היא הקליטה בצד השני, עזרו
לה לחשוב משום מה בבהירות. הקפיצות החדות מעברית לרוסית הדגישו
בלבה את החדות והשוני בינה לבין אייל, בינה לבין החברה
הישראלית. שייכת ולא שייכת. מי אני? מה אני?
"הכל היה טוב כמו בחלומות. עד ש... עד שגיליתי שאייל בוגד בי.
יום שישי לפני שבועיים, קבענו להיפגש, ואז הוא התקשר ואמר שהוא
לא יכול להיפגש כי יש לו איזו בחינה ללמוד אליה באלקטרוניקה.
'זאת בחינה חשובה', הוא אמר לי. 'אני לא יכול לצאת מהבית
בכלל...'. יצאתי עם אנדראה ומיכל לפאב שאנחנו אוהבות לצאת.
שתיהן נורא שמחו, כי האמת היא, שקצת הזנחתי אותן בגלל אייל.
פתאום מיכל הצביעה על מישהו ואמרה: 'הוא נורא דומה לאייל!'.
ידעתי שזה לא יכול להיות, וכשסוף סוף הבחור הוציא את השפתיים
שלו מאיזו ילדה, ראיתי שזה  באמת הוא. הרגשתי כל כך חרה, כאילו
הוא תקע לי סכין בלב. איך הוא יכול היה לעשות לי את זה?"
אירנה שוב החליפה צד, ושמעה מוזיקה. איך באמת הוא יכל? כל הזמן
הוא אמר כמה הוא אוהב, כמה הוא מת עליי, שהוא בחיים לא יחליף
אותי באחרת. וככה הוא בוגד בי. מול העיניים שלי.
"היה לי כזה חשק לבוא אליו, לשאול מה נשמע ולתת לו חתיכת
סטירה, אבל אני לא אחת שעושה סצינות. יצאנו משם כולנו, ואני
בכיתי כמו ילדה קטנה. הרגשתי כאילו העולם התמוטט עליי. הן ניסו
להרגיע אותי, לנחם, אבל למה שראיתי לא היה הסבר אחר. הוא נישק
מישהי אחרת. ביום ראשון כשנפגשנו אצלו בבית, אמרתי שאני יודעת
שיש לו מישהי אחרת. הוא אמר שמה פתאום ולא נכון, ואז סיפרתי לו
שראיתי אותו, וגם תיארתי לו מה הם לבשו, ואיך היא נראית. הוא
שתק, ולא היה לו מה לומר. בסוף הוא אמר שהוא מצטער. מצטער,
בטח. מעניין אם לא הייתי מגלה, אם הוא גם היה מצטער...".
היא נטלה שאיפה ארוכה של אוויר מקפיא לתוך גרונה, ורעדה. מקור,
מבכי. המילים יצאו לה מהפה במהירות, יותר גבוהה ממה שיכלה
לשאת. הכאבים והרגשות הציפו אותה מבפנים, קורעים אותה. מועקה
אפפה את גרונה, את תוכה. לא עבר יום שבו לא חשבה עליו, נזכרת
בו, תוהה איפה לעזאזל היא טעתה, שהוא ככה הלך לאחרת. מה, כל
אותו הזמן הוא שיקר לה לגבי רגשותיו כלפיה?!
"לא דיברתי איתו כמה ימים. התחמקתי והוא בכל הזדמנות התנצל,
בכה, אמר שהוא לא יבגוד בי יותר בחיים, ושאני לא יעשה לו את
זה. שאני הורגת אותו. חשבתי על זה. אולי באמת אני אהרוג אותו?
החלטתי לחזור אליו, אבל לא באמת, רק כאילו, כדי להרגיע אותו.
כדי שיהיה לי יותר קל להתנקם בו. שיידע הוא, וכולם, שעם אירנה
סטטינקוב, לא משחקים".
היא לחצה stop, שמעה עוד קצת מוזיקה ברוסית, רקדה והרגישה את
הכאבים בברך חותכים בה, כאבים חזקים, כמעט כמו הכאבים בלב.
עד עכשיו הכל היה כביכול בסדר. אייל בטוח שהיא סלחה, והכל חזר
להיות כשהיה. עכשיו הגיע הזמן לגבש את התוכנית הגדולה בראש,
להחליט מה לעשות איתו.
אירנה אספה את הטייפ, לבשה את המעיל, וחשה מן "דז'ה וו" מוזר.

"החלטתי. כבר יש לי תוכנית. כמעט כל הפרטים בה מתוכננים. אני
רוצה לנקום בו. ממש. לא ידעתי מה לעשות. היום בצהרים לפני שאבא
חזר מהעבודה, הלכתי לשידה שלו. במגירה השלישית מתוך ארבע, הוא
החביא אקדח. אין לי מושג מה הסוג לו, אבל זה לא משנה. ליטפתי
אותו, והרגשתי הרגשה מוזרה. כאילו הוא אמר לי מה לעשות, כאילו
הוא הנחה אותי".
אירנה הפכה את הקלטת. כשהסתיים הטראנס ברוסית, התחיל פתאום שיר
רוק ברוסית. הניגוד הזה  הצחיק אותה. השירים האלה ממש מגניבים.
אנדראה הביאה לה אותם לפני חודש, כשהיא ביקרה באוקראינה. היא
הביאה הרבה מזכרות מהבית, מהארץ בה גרה פעם. כמה שהיא קינאה
בה! אבל לא היה להם מספיק כסף כדי לנסוע לרוסיה. אפילו לא
לביקור קצר.
"המשפט של אייל רודף אותי כבר שבועיים. 'מה, את רוצה להרוג
אותי?!'. כמה תמים. כמה נכון ."
אירנה הרימה את המעיל הישן והכבד, והוציאה מתוך הכיס משהו קטן
וקר. קפוא כמעט. קור חדר גם ללבה. היא הוציאה את האקדח הקטן
והכסוף שאביה הביא עוד מרוסיה. היא אימצה אותו לחיקה. פעם
ראשונה שהיא אוחזת בו ככה, בלי שאבא יידע. זו הייתה הרגשה כל
כך משונה.
"אבא לקח אותי כמה פעמים למטווח. הוא נתן לי להחזיק את האקדח,
לכוון למטרה. הוא אפילו לימד אותי לפרק אותו, להטעין אותו. הוא
אמר שברגע שאוכל להוציא רשיון על אקדח,  אני אוציא. עוד לפני
שאוציא רשיון לאוטו.
'זה חשוב לחיים', ככה הוא אומר תמיד, ואז מוסיף: 'וגם
למוות...' "
אירנה צחקה. הרוק שוב בועט באוזניה, והיא קפצה, צחקה. היא
עמדה, כיוונה את האקדח לרמזור מטושטש ברקע, ודמיינה שהוא
אייל.
"בום!", היא צעקה, ושוב צחקה.
"אני בטח משוגעת, אם אני חושבת על זה. משוגעת שאני בכלל חושבת
לעשות את זה. אבל לא אכפת לי.  הוא הרס לי את החיים. מה אעשה
בלי שתי האהבות הגדולות בחיי? כשלא היה לי הריקוד, היה לי את
אייל. עכשיו גם את זה אין..."
אירנה נשמה עמוקות. חיוך התפשט על פניה.
"הוא לא יידע מאיפה זה בא לו. תכננתי כבר הכל. אתמול, היום,
עכשיו. זה לא צריך להיות כל כך קשה. רק ללחוץ על ההדק. אם יהיה
לי קשה, אני אתמקד במה שהרגשתי כשראיתי אותו מתנשק עם הזונה
ההיא, ואז בטח יהיה לי קל. חשבתי אולי אפילו לירות בעצמי,
אחרי שאירה בו. זה יהיה מדהים. טרגדיה נוראית. זה בטח יתפרסם
בכל העיתונים, בטלביזיה... זה יהיה סיפור שכולם ידברו עליו
הרבה זמן. משהו בסגנון 'רומיאו ויוליה' של שקספיר, רק שאת
הסיפור הזה- 'אייל ואירנה', אני כתבתי. אני יצרתי. זה יהיה
אמיתי, לא סיפור מטופש".
אירנה לחצה stop,והשתהתה מעט. היא ניסתה לחשוב מה היא אמרה.
עכשיו חדרה בה ההכרה שאם היא תמות, ימצאו את הקלטת הזאת.
"עכשיו בעצם אני מבינה למה אני אומרת את המחשבות והתוכניות
שלי בקלטת. פחדתי שימצאו את הקלטת הזאת. אם אני ארצח אותו,
יידעו שזאת אני, גם אם אני אשמיד את הקלטת. לכן, אם אני אמות
גם, זה יהיה מעין מכתב התאבדות, זה יסביר למה עשיתי את זה. אני
רוצה לעשות את זה ביום שישי הזה. עוד יומיים. יהיה לי מספיק
זמן לחשוב איך לעשות את זה. אני מתכוונת, זאת לא תהיה בעיה
שהוא יבוא אליי, אבל אסור שאבא יהיה בבית. הוא ישמע את הירייה,
והוא עוד ימנע ממני לבצע את החלק השני בתוכנית. טוב, אחשוב על
זה. פעם הבאה שאקליט כאן משהו, יהיה רק ביום הגדול עצמו".
אירנה לבשה בזהירות את המעיל, החליקה את האקדח בעדינות לתוך
הכיס, ואחזה בו. ביד השניה לקחה את הטייפ. במחשבה שנייה, היא
הוציאה את הקלטת. אסור שמישהו ישמע אותה לפני שהכל יתבצע, אחרת
הכל ייהרס.

"אני כבר באה! אייל, תעזוב אותי רגע בשקט. אני צריכה לעשות כמה
דברים אישיים בחדר, אם אתה מבין למה אני מתכוונת...", אירנה
אמרה לאייל.
היא חיבקה אותו, ונשקה לשפתיו. גל בחילה עבר בבטנה, אבל היא
חייבת לעשות את זה כדי שלא יחשוד. במיוחד לא היום. הוא לא יודע
מה מחכה לו... אסור לה לטעות.
אייל יצא מהחדר, והלך לסלון בקצה השני של הבית.  
אירנה ידעה שהיא חייבת למהר. היא פתחה את הארון והוציאה את
הטייפ וחיברה אליו את המיקרופון. היא רצה מהר לדלת ונעלה אותה
היטב. לאחר מכן, היא הגיפה את התריסים והדליקה מנורה קטנה.
החושך היה כמעט מוחלט. היא הכניסה את הקלטת אותה שמרה במגירה
הסודית שלה, ולחצה על play.
"הלב שלי דופק כמו מטורף. אני ממש יכולה להרגיש את הדם זורם
בתוכי, את ההתרגשות מרטיטה אותי. מילה יפה 'מרטיטה', לא? למדתי
אותה בשיעור ספרות לפני כמה ימים, והתאהבתי בה. אני אוהבת
עברית. יש בה מילים מאוד מיוחדות ויפות כאלו. האקדח מוטען
במגירה הרגילה של אבא. הוא לא חושד בכלום. כל היום שמעתי
מוזיקת רוק ברוסית, וגם את 'היהודים'. שם מוזר ללהקה, לא?
שמעתי כמה שירים שלהם, ופתאום הבנתי שהם מדברים הרבה על עצב,
על אהבות לא מוצלחות, על המוות. בערך מה שאני מרגישה עכשיו. זה
כל כך דיבר אליי! גרם לי לחשוב יותר חזק על מה שעומד לקרות".
אירנה שכבה על המיטה ביתר נוחות, וליטפה את הטייפ. היא עצמה
עיניים, ונתנה לעצמה לחשוב בקול.
"אני מודה שלפעמים הרגשתי חרטה עוברת בי. אני עדיין לא כל כך
בטוחה אם כדאי או לא. חשבתי בעיקר על אבא. מה הוא ירגיש אם
יקרה לי משהו. אבל אייל חייב למות, ואם אני לא אמות גם כן, אני
אהיה בכלא עד סוף החיים שלי ואני אסבול. אני לא רוצה את זה."
אירנה השתהתה רגע.
"דבר אחד אני רוצה לומר לפני שאני ממשיכה. אבא, אני אוהבת
אותך. אני אוהבת אותך הכי בעולם, ואני מצטערת על מה שאני הולכת
לעשות, אבל אין לי ברירה. אני כבר לא יכולה להתחרט. הברירה
היחידה שלי היא להמשיך, ובכל אופן, על תאשים את עצמך. יה ליבלו
טיבייה, פאפא..."
אירנה לחשה לאביה ברוסית. הוא עדיין לא כל כך ידע עברית טוב,
בכל אופן לא כמוהה. הוא לא כל כך רצה, אבל היא דחפה אותו
ללמוד. היא רצתה שהוא ישתלב טוב בארץ הזרה. היא שוב החלה
לבכות. הכוחות והאומץ החלו לנטוש אותה, אבל היא ידעה שהיא
חייבת לעשות את זה, אחרת לא תיסלח לעצמה לעולם.
"כשאבא חזר היום בצהרים הביתה והלך להתקלח, ניגשתי לתיק
התרופות שלו. משיחות איתו, כבר ידעתי למה כל דבר משמש. אבא שמח
שאני מתעניינת לפתע בעבודתו. אם רק היה יודע למה... הוא הסביר
לי על הפעולות שלהן, ואיך לוקחים אותן. לקחתי חומר מטשטש
בבקבוקון קטן, ומעט רעל. כמה טיפות ממנו הורגות אדם ממוצע
בשניות. אם לא יהיה לי האומץ לירות בעצמי, אני אבלע את הרעל
מייד. כל היום התנהגתי כאילו אני לא מרגישה טוב. לא הלכתי לבית
הספר, התנהגתי כאילו אני ממש חלשה והתלוננתי על כאבי בטן,
סחרחורות... אבא בטוח שזה בטח סתם וירוס. זה יהיה נהדר, לגבי
ההתנהגות שלי בהמשך. מאייל ביקשתי שיבקר אותי כי אני לא מרגישה
טוב, וכל היום רק גנחתי במיטה עם תה. הם קונים את זה. אחרי
הכל, למה לא? מעולם לא עשיתי את עצמי חולה. קיוויתי שזה לא
יהרוס לי את המשחק..."
אירנה הפסיקה לרגע, ובלעה את רוקה. היא מרחה על פניה מייקאפ
לבן בשתי דרגות מגוון עורה הטבעי, וכעת נראתה חיוורת מאוד.
לאחר מכן היא מרחה מעט צללית כהה מסביב לעיניה שנראו פתאום
שקועות ועייפות. מצוין, היא חשבה כשהביטה במראה.
"ובכן, אסור לי יותר להתעכב ולהקליט עוד. כבר הבנתם את
התוכנית שלי, ואם לא, תבינו לאחר שהיא תתבצע. אני הולכת לסלון,
לשחק את המשחק עד הסוף. להתראות לכולם. סוף סוף אגיע לשלווה
שאני כל כך מצפה לה...".
היא החביאה את הטייפ מתחת למיטה, ואת הקלטת הסתירה מתחת לכרית.
הסליל שבו מוקלט קולה כמעט נגמר. מושלם. צד אחד בו מוקלט קולה,
ובשני מוזיקה שהיא אוהבת. בדיוק כפי שהיא רצתה.
הבקבוקונים היו מוסתרים גם הם תחת הכרית והיא הלכה לסלון.

"את ממש נראית רע, אירה" , אמר ויקטור סטטינקוב, אביה. "אני
ממש דואג לך. אולי כדאי שתלכי לרופא?"
"אין צורך, אבא", ענתה לו ברוסית, "זאת רק קצת חולשה. אולי
איזה וירוס כמו שאמרת".
אייל הביט בה באהבה. הוא כל כך מאושר שהיא סלחה לו, והוא גמר
אומר בלבו לא לעשות שוב שטויות כאלו. הוא ידע שהיא נפגעה מאוד,
ושמח שזה עבר לה.
הוא חיבק אותה וסיפר לה על היום שעבר עליו בבית הספר, בעוד
אביה צופה בחדשות השעה שמונה בערב.
היא לא הקשיבה לו, רק הנהנה בראשה ופלטה כל מיני המהומים
ומילים לא מחייבות.
לפתע קפצה. "אוי, שכחתי לקחת את התרופות שלי. אני כבר באה!".
היא רצתה לרוץ לחדר, אבל ידעה שהיא חייבת ללכת באיטיות,
ולהראות תשושה.

אירנה הלכה לחדר אביה, ושלפה את האקדח הקטן מהמגרה. היא הלכה
לחדרה, ולבשה מעיל קטן ודק, ובכיסו הפנימי הכניסה את האקדח.
היה לה חם מאוד, אבל היא הייתה חייבת להסתיר אותו. היא לקחה את
הבקבוקון עם הסם המטשטש והכניסה כמה טיפות בכוס מים.
הסם יטשטש אותה מעט, אבל לא מספיק כדי שלא תדע מה היא עושה.
היא לקחה את בקבוקון הרעל, והחביאה בכיס השני במעיל, עוטפת
אותו בנייר טואלט כדי שלא ישבר בתוך המעיל.

אירנה כבר החלה להתנדנד לכיוון הסלון. היא עמדה בפתח הסלון
ואביה והחבר שלה הביטו בה.
"אירה! מה קרה לך? כולך חיוורת אפילו יותר!", זעק אביה.
"אני... בסדר...", מלמלה.
רגליה כשלו כשניסתה ללכת לספה, הכל סביבה הסתובב והיטשטש, והיא
פשוט צנחה לרצפה.
ויקטור הביט בה המום, מזועזע עם אייל. שניהם קפאו על מקומם
מספר שניות ואז רצו אליה.
ויקטור בדק את הדופק שלה שהיה חלש מאוד עקב הסם שלקחה, ממנו
לקחה מספר טיפות יותר ממה שהיה צריך, ולכן היא הושפעה מהר
מידי.
הוא בדק את אישוניה שהתרחבו, והיא לא הגיבה לקריאותיהם.
"היא מעולפת, אבל יש לה דופק יציב, ונשימה איטית אבל סבירה",
אמר במהירות ויקטור. "חייבים לקחת אותה לבית החולים".
ויקטור נטל את בתו בזהירות מהרצפה, וצעק לאייל: "המפתחות לאוטו
על השולחן, תביא מהר ותינעל את הבית!".
ויקטור רץ למכונית, ואייל פתח את הדלתות האחוריות. ויקטור
התיישב, וראשה של ביתו היקרה הונח על חזהו, תוך שהוא תומך בה,
רגליה מורמות באוויר. היא לא התעוררה, וזה הפחיד אותו. כאילו
היא נרדמה פתאום.
אייל נכנס למכונית והתניע אותה. לא מזמן הוא קיבל רשיון, והוא
עדיין היה צריך מלווה. לא היה זמן לחשוב.
הנסיעה הייתה ארוכה מעט, ובדרך היו פקקים. שניהם דאגו לנערה
ששכבה שם מאחור ללא תזוזה. שניהם קיללו. ויקטור ברוסית, אייל
בעברית.
אירנה החלה למלמל דברים לא מובנים בעברית וברוסית.
"מה? מה היא אומרת?", אייל נלחץ, ועצר בחריקת בלמים ברגע
האחרון כשהרמזור התחלף לאדום.
"אני לא מבין... אבל לפחות היא התעוררה. אולי היא הוזה, וזה
מפחיד אותי...", אמר ויקטור וכמעט בכה.

אירנה התעוררה, ושמעה בליל מילים לא מובנות בעברית וברוסית.
היא עדיין הייתה מאוד מטושטשת, ולא ממש מודעת למה שקורה סביבה.

היא רק ידעה שהיא שומעת את אביה, ואת אייל.
היא הייתה בטוחה שעל אייל היא נשענת, מאחר ושכחה שאייל קיבל
רשיון לא מזמן. היא הושיטה יד רועדת וחלשה אל תוך מעילה. כל
גופה בער. ויקטור לא שם לב, הביט אל הדרך וכיוון את אייל
בתנועה לבית החולים. אצבעותיה החמות נגעו באקדח הטעון. היא
אפילו לא נצרה אותו. היא הוציאה אותו בזהירות, ידיה אוחזות
בחוזקה עד כמה שיכלה בקת האקדח, ואצבע אחת בשמורת ההדק.
היא ראתה פה מטושטש אומר כל מיני דברים, והיא דחפה את קנה
האקדח לפיו.
"אני שונאת אותך", היא לוחשת, רואה את עיניו בוהות בה. "מגיע
לך על כל מה... מה שסבלתי", אמרה בקושי.
אצבעה השתהתה לחלקיק השניה על ההדק, עומדת ללחוץ.
"א...אבא?!", שאלה בתדהמה כשלבסוף זיהתה מי אוחז בה.
אייל ראה הכל לפתע דרך המראה.

ההלם גרמו לה ללחוץ על ההדק.

קול נפץ חזק  החריש את השמיים, משתיק את הרעמים שהשתוללו
בחוץ.

ריח אבקת שריפה חריף פשה בחלל הרכב הקטן.