עוד נסיעה שגרתית לת"א. אחרי חדשיים וחצי זה כבר לא איזה אירוע
מיוחד שצריך למרקר ביומן הנסיעות.
אבל אני, פראנואידית מלידה, חוששת ורודעת ומסתכלת בעיניים
גדולות וחוקרות על כל גבר או אישה שמגיחים לכיוון האוטובוס,
בייחוד על אלה עם תיקי הנסיעות הענקיים ומעילי הדובון, שממש
מתחשק לך שיהיו לך עיני רנטגן כדי שתוכל לראות מה יש בתוכם.
אז נכון שאחנו לא בתקופה שכל יום יש פיגוע, ולא נחטפים חיילים,
כמו לפני חצי שנה, אבל זה קורה פעם ב... וכן, זה די מלחיץ.
אז אני מסתכלת סביב,קצת בלחץ, קצת מפוחדת, ובינתיים לא רואה אף
טיפוס חשוד במיוחד, אבל אז עצרנו בתחנה כלשהי, והתחילו לזרום
אנשים לאוטובוס. בדקתי כל אחד מהם בעיניים חשדניות וחוקרות,
מנסה להעלים את הפחד שגורם ללב שלי להלום כמו פטישים בעיצומה
של תהלוכה. לאחר שהרוב התיישבו,  לידי אמנם נשאר מקום אבל חלקם
העדיפו לעמוד, הגיע איש אחד שגרם לי להצטמרר אותי במיוחד. היו
לו זיפים בגוונים של ספק לבן ספק אפור שחור, ומעיל ענקי שכיסה
את הבטן השמנה והגושית שלו. הוא התיישב לידי, הוא נראה קצת
לחוץ, מזיע כאחד שחזר מיום  עבודה מפרך או שסתם חם לו מעודף
משקלו. הצטמקתי בכיסא שלי. הסתכלתי עליו. הוא לא החזיר לי מבט.
הוא היה מרוכז בכיסא שלפניו, הוא בהה בו בהירהור חולמני ולחוץ
משהו.
הוא התחיל ללטף את הבטן שלו, ונראה חושב כאילו שהוא מחפש איזה
איזור מסוים  ללחוץ עליו או להפעיל אותו, לא ברור.
ואני, שרויה בפחד שלי, עוד שניה זהו, נגמר, זה הסוף שלי, ומילא
החיים שלי, אבל מה תחשוב המשפחה, החבר, איך הם ירגישו? הם
יפחדו ולא ידעו כלום, מה היה עליי אותו הבוקר ובכלל..
ואני עוצמת עיניים, זה הסוף, וזה מפחיד.
ואז הוא קם.
הוא הלך לעבר מדרגות האוטובוס, ולא היה כלום, לא מתתי, אף אחד
לא נפגע. התחלתי להרגע,הסדרתי את נשימתי,  יצאתי מהלחץ
והסתכלתי לעברו במין חיוך של הקלה.
ופתאום,
חושך, הכל נכבה,לא הספקתי אפילו לזעוק. הכאב הבוער שחודר
לעצמותיי כבר הפסיק.
והחיוך, הוא עוד נשאר. לי על הפרצוף, הוא היחיד שנשאר.