כשראית פניי, לנצח אסער.
שווא קרחון יכלא אותך, שווא אקפיא מים!
תשוקתי אליך בפסגת ההר,
וכולי נוטפת, מטונפת, נוגעת בשמיים!

בדרשות רק אתה העוון והבולשת.
פורצת לעולם! אישוניי בך מכים,
עת הלילה נאבק, מוכה זריחות של לוטוס,
תכה אותי לעד בעמקים.

אל תסור לשותתים בתלם.
לבדי אבוש במדינתך נכר.
תחינתי אחת לוקה בהלם,
תחינתי דבר אינה גומעת - מחר!

עד ניתק התום, עד אלומות החושך,
בסמטאות פלדה מתות ואבודות,
השטן רועי באפלה ינשכך,
ימותיי חלפו, עיניי ללא תנודות.

רע כי את עורפי עוד שפתך נושפת,
אל תלקקיהו ברעודו לנזול,
אל תדיחהו ביד לופתת,
ללא החול שהאביק גרגר בזול.

שם האבן תולעים עוד לוכדת,
שם תשוקה לחה זולגת בגאות,
שם אוקיאנוס ילהיט נשיקה רועדת,
ואני,
אברכהו,
ואמות.

ואני משוכנעת כי לצליל הכינור,
במדשאות מוריקות עמומות עור וצל,
יום יבוא אתהלך עוד בין קולות הדו מינור,
ואנגן בחיכך תו מתנצל.