זה היה יום קריר, הסתובבתי לי בשכונה, די בודד.
הייתי צעיר אולי אפילו צעיר מידי.
הסתכלתי עליהן, הן שיחקו במכונת המסטיקים, ולי לא היה כסף.
זה העציב אותי, אבל ידעתי שבבית אי אפשר להרשות את זה.
אבל אני חזק, אני יכול להתמודד עם זה... זה לא נורא... לא
ממש.
המסטיקים היו גדולים ועגולים, בהרבה צבעים.
עמדתי לידן להסתכל, הן היו גדולות ממני בהרבה שנים, אולי זה מה
שנתן לי ביטחון, הרי בנות גדולות לא יצחקו עליי.
אחת מהן שיחקה, ויצאו לה 2 מסטיקים במקום אחד, אחד ירוק אחד
צהוב... הצבע האהוב עליי, אני כל כך אוהב צהוב, זה מזכיר לי את
החופש לפני שאבא התחיל... והיינו בחוף הים וגם מאיה עוד הייתה
חיה אז, ואבא, חייך ואמר לי "תראה מאיה , אחותך, כבר ילדה
גדולה בת 5 היא כבר שוחה לבד".
הוא היה כל כך גאה, והיא שחתה בבגד ים הצהוב שלה.
זה היה מזמן, הרבה לפני התאונה.
פתאם, היא הסתכלה עליי, הסמקתי, הנערה הציעה לי מסטיק צהוב!
התביישתי וסובבתי את הפנים, מילמלתי משהו לא מובן.
אבא... אבא, הוא אמר שאסור לקחת מזרים.
אבל המסטיק היה צהוב, גדול ועגול, אבל לא לקחתי.
הן הלכו.

נשענתי על פנס הרחוב האדום, דהוי מתקלף וחסר מנורה.
הייתי גאה בעצמי, לא לקחתי את המסטיק וככה אבא אמר, אולי היום
הוא לא ירביץ לי... ואמא לא תבכה, אני ילד טוב.
לא לקחתי את המסטיק הצהוב... למרות שהוא גדול כזה, ויפה נורא
יפה, אבל אני לא לקחתי.
עשיתי משהו טוב... המסטיק היה צהוב... לא זה לא נורא.
אבא לא היה יודע אם הייתי לוקח, והילדה הלכה כבר... המסטיק היה
צהוב וגדול.
דמעה זלגה מזוית העין, ניגבתי אותה מהר... זה רק מסטיק.
הנה הן שוב... "ילדה את יכולה להביא לי מסטיק?" גימגמתי.
"אין לי יותר".
לא זה לא נורא שלא לקחתי... המסטיק היה צהוב.

הייתה לי תחושה איומה בפנים, של חוסר והפסד.
ההרגשה עטפה אותי במשך שנים, לא יכלתי להשתחרר.
הייתי קונה מסטיקים צהובים, בכל הכסף שהייתי מרוויח.
עבדתי 10 שעות ביום קשה כל כך, בניסיון למלא את החלל הענק
בפנים, שהרגשה הזאת הקנתה לי, אני המום מהריקנות שמסטיק...
עלוב ומסכן, עשה לי.
לא היה כסף לפסיכולוג או בכלל מישהו לדבר איתו, החברים צחקו
ואני... הרגשתי לבד, זה הרחיק אותי מכולם.
לא יכלתי להיות סביב אנשים שלא הבינו אותי, אני מודה... מסטיק
זאת סיבה טיפשית אך לא הייתה לי שליטה.
עם השנים הבדידות גדלה, לא היו לי חברים, בנות התעלמו ממני, או
ברחו בפחד, ואני... הייתי כל כך בודד.
כעסתי עליה, שלא הכרתי בכלל, אבל זכרתי בבירור מופלא את הפנים
שלה.
גם על אבא כעסתי... על החינוך האיום שלו, אל שלא לקחתי את
המסטיק הארור, ובכלל לא הייתי אשם שהאוטובוס איבד שליטה, איך
יכולתי לדעת שדווקא איפה שהושבתי אותה, תתנגש המכונית.
החולצה הצהובה שלה, הפכה לאדומה מרוב הדם... לא הייתי אשם...
לא הייתי.

חיי הפכו לחיפושים אחריה, אחר הבחורה עם המסטיק.
ציירתי אותה בדיוק מושלם.
בינתיים בכל חנות, הייתי קונה מסטיקים צהובים בניסיון נואש
לספק את החלל העצום שהיה לי בפנים.
לא הצלחתי, במלחמה מתמדת עם עצמי.
אבל... מצאתי אותה כעבור שנה ארוכה של חיפושים, כבר 6 שנים
אחרי המסטיק הארור הזה... שהרס את חיי.

הנערה הייתה שונה... היא לא זכרה ולא הבינה על מה אני מדבר.
כבר מעבר ל20 הייתה, ולא היה לה זמן לשיגעון שהיו החיים שלי.
הייתי עוקב אחריה, מתחנן שתבין שתזכר.
יום אחר, בעודי עוקב אחריה כרגיל, היא הסתובבה בפחד, וקראה לי
שאבוא.
היא הוציאה מכיס המעיל שלה משהו, סגור בכף היד שלה.
הסתכלה עליי ברחמים, כשפתחה את כף ידה ראיתי... מסטיק צהוב
עגול וגדול, בדיוק כמו ההוא מלפני שנים.
חייכתי, זה כל מה שרציתי...