אני מוצא את עצמי פחות ופחות עוצר ונהנה מהדברים הקטנים והיפים
שבחיים.
אני זוכר את הימים שהייתי קם בבוקר, מסתכל מהחלון ומעריך את
השקט, את השמיים הכחולים הבהירים, הציפורים שהקדימו קום
מצייצות על ענף ליד על העץ שעליו מנצנצים מטיפות הטל.
הייתי יוצא מהבית, מברך בבירכת בוקר טוב ויום נפלא את כל מי
שהייתי פוגש, הפרחים היפים והנופים לאורך הדרך אל בית-הספר היו
עוצרים את נשימתי מרוב יופיים.
אני זוכר את החורפים שהייתי מברך על כל טיפת גשם שנפלה על
האדמה ועוררה מחדש את הטבע.העצים שעמדו בשלכת ערומים ורועדים,
מטלטלים ברוח וחורקים.
אני זוכר את הזמנים שקול של תינוק בוכה ריגש אותי וגרם לי
להרשה של חמלה ואהבה כלפי יצור קטן וחסר אונים שאני בכלל לא
מכיר.
אני זוכר את הימים שכל חיבוק וכל מילה טובה מילאו את גופי
באושר ונתנו לי הרגשה טובה לאורך ימים.
אני זוכר את הזמנים שכששמעתי על פיגוע או תאונת דרכים הצתמררתי
והרשגתי כאילו עולמי חרב עליי, וכאילו כל הרוג בפיגוע הוא קרוב
שלי, אני זוכר את הצער הכבד ותחושת חוסר האונים.
היום אני מוצא את עצמי חולף על פני נופים מדהימים ופלאי טבע
עוצרי נשימה כאילו היו דבר שבשיגרה, אני אדיש לקול של תינוק
בוכה ומילה טובה חולפת על אוזני ללא התייחסות.
הפיגועים ותאונות הדרכים הפכו אצלי לדבר שבשיגרה ואינם מעוררים
בי אפילו לא צביטה קלה בבטן.
אני מקדיש את כל כולי לעצמי, חושב כל היום מה יהיה איתי ועם
האנשים הקרובים אלי, אני אדיש למה שקורה סביבי וזה לא גורם לי
להרגיש רע.
כמה אני מתגעגע אל הימים שבהם יכולתי עצור ולהנות מנופים
קסומים, ומקול של תינוק בוכה ומילה טובה, איפה הזמנים שכל
אירוע פגע בי וגרם לי לדיכאון עמוק במשך ימים?
אני רוצה לחזור לזמנים ההם.