לאחראית על כל העניין.
איך ישבתי שם מושפלת, מיוסרת, טיפשה.
איך אף אחד לא הבחין באדמומיות שהתפשטה על לחיי, ובטיפות
השקופות שגלשו עליהן.
איך לא קמתי והלכתי משם.
אחרי טיול ג'יפים ומסלול קצר, האוטובוסים הורידו אותנו באיזה
חוף. כל מי שהיה לו מה להראות או ששתה יותר מדי פוזה כבר רץ
וחשף את מה שאפילו שטופי ההורמונים לא רצו לראות.
"את בטח שמחה", יודעי דבר מרפקו אותי. "תראי אותה בבגד ים".
ניסיתי למלמל משהו ולהאמין לדבריהם, אבל לא יכולתי לעשות שני
דברים בבת אחת. פשוט הלכתי ותפסתי כיסא נוח צבעוני ומרופט בצד,
עדיין בזוית על אמצע החוף והתמקמתי, מחכה. ללא ציפייה מוגדרת.
הדיסקמן השמיע את השיר האהוב עליי, כשאל המים פרצו חבורת בנות
קולניות בצווחות שחדרו את מעטפת הדיסטורשנים שהקפתי בה את עצמי
ולשווא.
הילת הקסם הקיפה רק אחת מהן ועיני הצלף שלי לא זזו ממנה, כשהיא
נופלת בכוונה, מפקירה את גופה למים. כל כך רציתי להיות המים
האלה.
גנזך הזכרונות שלי ריק כשאני מנסה לשחזר באיזו נקודה השתנתה
תפיסתי, ומנערה שהפכה לכמיהה עצמה, הפכתי למטרה נייחת מול כיתת
היורים של הידיעה.
הגנזך מתחדש כשאני תוהה על התנהגותי ותחושותיי לאחר שברובים
כבר לא נותרו כדורים.
נסיונות נואשים להביט לשמיים פגשו במוטוריקה גרועה והופנו
לאותו קרש ענק צף, אנשי הזוהר עליו, סוחטים את מבטי העמך.
כתמיד, היא הייתה במרכז, השמש מלטפת אותה בקרניה, ידה משחקת
בגלים, וחיוך המסטיק אורביט שלה בולע אותי לתוכו, ללוע
הדרקון.
הגברתי את הווליום. לא יכולתי להעביר את השיר המדכא הזה. הוא
זחל לי בורידים ובעט בי מבפנים. הרגשתי איך אותה אדמומיות
המבשרת על עונת הגשמים מתנחלת על לחיי הבוערות.
הייתי חייבת לדבר עם מישהו. מישהו שינסה לשכך את המכה, שיאמר
דברים שאני לא מאמינה בהם, לפחות שיאמר. אבל החברים שלי נעלמו.
מצאתי את עצמי יושבת בחברת אנשים שכל יחסיי עימם מסתכמים
ברכילות על המורה להיסטוריה. לא היה בי את הכוח הפיזי והנפשי
לקום.
לכן חיבקתי חזק חזק את אלה שתמיד עמדו לצידי- הדיסקים שלי.
ועדיין...
עדיין לא יכולתי להעביר את השיר הציני הזה. קרנבל... כן בטח.
אתם שרים על שמיים שחורים ללא כוכבים, כשהשמש והאהבה הפכו אותי
לכדורגל שלהן. איזו חגיגה של עיניים כבויות.
רציתי לקום ולרוץ משם, גם במחיר חיי, מאשר לצפות בחדלון העצמי
שלי, של נערה טיפשה שמייסרת את עצמה למוות בגלל נערה טיפשה.
הסובבים אותי ניסו לפתח איתי שיחה, ונתקלו בחומת יגון מוסווית
בעייפות.
איך הם לא שמו לב שהעיניים שלי רטובות, שאני לא מוחה את
הרשמיות של הכאב.
איך הם לא שמו לב שאני כבר לא שם.
בשלב מסוים חזרנו משם, אבל אף רופא או חבר נאמן לא דאגו לקחת
אותי מהזירה, אחרי הנוק-אאוט. |