"אז מה עכשיו?" היא שאלה אותי במן צחקוק. "עכשיו? עכשיו אנחנו,
עכשיו נלך לטייל!" ראיתי איך עיניה מתרחבות ונוצצות באור.
ידעתי שהיא אוהבת לטייל ובשביל לראות את העיניים האלו הייתי
מוכן אפילו ללכת לטייל אפילו עד לירח. "אבל, אבל, אתה לא שונא
ללכת לטייל?" "אני כן." ראיתי איך הזוהר הזה של העיניים שלה
נכבה לאיטו "אבל בשבילך אני מוכן!" כל כך אהבתי אותה. היא
הייתה מן אור כזה שהיה רק שלי. היא יכלה לנער אותי מהעצבות גם
בדיכאון הכי גדול. וזה כבר קרה. זה היה די מזמן, לפני שנה
בערך, היא הייתה קטנה ממני אבל זה לא הפריע לי בכלל, להפך, זה
רק גרם לתמימות שלה להיות מקסימה יותר. היא נגשה אליי בתחנת
האוטובוס ושאלה אותי על תחנה מסוימת, התחנה שלי. הזמנתי אותה
לחכות איתי וכבר אז לא יכולתי להתנגד למבט הזה שלה.
יצאנו מהבית מיד אחרי שהיא לקחה את המעיל שלה. לא היה קר, אבל
לה תמיד קר, כאילו כל השנה חורף. היא חיבקה אותי כשהגענו
החוצה, לא האמנתי שקר לה עם כל השכבות האלו אבל מי אני שאתנגד
לחיבוק של הבן אדם הכי מקסים בעולם? "רועי, אתה אוהב אותי?"
היא הפתיעה אותי עם השאלה הזאת. היא אף פעם לא שאלה אותי שאלות
שכאלו, תמיד אהבנו לקחת את ה"ביחד" שלנו כמשהו מובן מאליו
ופתאום היא שואלת אותי משהו כזה. אהבתי אותה, באמת שכן אבל
השאלה שלה באה בכזאת הפתעה שהשתתקתי כולי. הפסקתי ללכת ובהיתי
בהמשך של הכביש. "רועי? אתה שומע אותי? קרה משהו מתוק?" "לא
יקירתי, לא קרה לי כלום. אני בסדר..." "אז בסדר" היא חייכה
אליי. המשכנו ללכת אבל אני לא יכולתי להמשיך ללכת בסתמיות כמו
קודם. איך זה קרה לי? כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לה שאני
אוהב אותה ולא ידעתי איך היא תגיב ודווקא עכשיו כשזה בא לי
לידיים אני משתתק וקופא במקום. שנאתי את עצמי באותו רגע.
ציפיתי שהיא תיעלב אבל היא נראתה שלווה כזאת, זה לא נראה כאילו
העובדה שלא עניתי לה הפריעה לה. היא בטח הבינה שזה קשה, כל כך
מתחשבת היא הייתה, התמימה שלי, תמיד חושבת על אחרים קודם, שמה
את עצמה בסוף כדיי שכולם יהיו מאושרים, דוחקת עצמה לפינה כדי
לא להפריע. הערצתי אותה על השלווה שלה, על העובדה שהיא יכלה
להיראות רגועה ומחויכת תמיד, אני לעומת זאת הייתי מטבעי מוחצן
ודכאוני. פנינו אל עבר התחנה המרכזית הישנה, הרחובות היו ריקים
אבל למה אפשר לצפות בשעה כזאת? כולם ישנים, עוד מעט הם יקומו
ויתחילו להתכונן לעבודה או לבית ספר. אנחנו לא היינו ככה, אני
והתמימה שלי, אנחנו היינו חופשיים, חיינו לפי מצב הרוח, עבדנו
בעבודות זמניות וגם זה היה רק כדי לספק את צרכינו המידיים.
השמש התחילה לעלות וזה כבר כמעט שעה שלא דיברנו. אפילו לא
מילה. רק הרוח הקרירה השמיעה קולות שריקה שרק הוסיפו לשתיקה
הזו. השמש שעלתה זהרה במיליון צבעים שונים אבל אני ראיתי אותה
אפורה ודהויה והעובדה היחידה שניחמה אותי הייתה היד שלה שהייתה
כרוכה סביב מותני. עמדנו שם בשקט עד שהשמש כבר הייתה בשמיים
לגמרי, התחנה התחילה להתמלא ואנחנו לא זזנו. נשארנו מחובקים גם
כשאנשים הסתכלו עלינו מוזר. הסתכלתי עליה ועיניה נעצמו לאיטן.
אספתי אותה לזרועותיי ולחשתי לה "יותר מהכל".