בקול בטוח בעצמו, נשען על המחסום החשמלי, פניתי לעברה ואמרתי:
"אהלן, מה שלומך?", קול שהסתיר את הצוואר שעמד להתפוצץ מדפיקות
כלי הדם בו. היא חייכה ואמרה "בסדר", תוך כדי הליכה מהירה,
לפתע, היא נעצרה, והחלה לצעוד לכיווני.
התעוררתי בתוך הבודקה שלי, עדיין בתפקיד, עדיין לבוש תלית
צהובה זוהרת. והיא? היא לא הופיעה שם. מגזינים של מחשבים היו
מפוזרים על כל השולחן, ורשת ג' עוד השמיעה את אותם שירים של
יום שני אחה"צ.
בכל שש השעות של השעמום הטוטאלי חיכיתי רק לנקודת אור היחידה,
שהיא תעבור שם, רק תעבור, היא לא צריכה לחייך, לא להגיד משהו
משמעותי, רק לעבור, זה הספיק לי.
עוד מכונית עברה, ועוד אחת, אבל בעיקר הייתי שקוע בעצמי, הייתי
שקוע בה, מנסה לדמיין אותה עוברת, מחייכת. הייתי מאוהב בדרך
שהיא הלכה, בלחיים האדומות שלה, בדרך שבה לגמה מבקבוק המים
בפעם הראשונה שראיתי אותה בתחנת האוטובוס, מחכה לקו 32.
אני זוכר שבכל הדרך באוטובוס נשענתי עם הראש על החלון, מותש
ממחשבות והתבוננתי בה יושבת בקצה האוטובוס. ברגע שעצמתי עיניים
היא נעלמה, אבל ידעתי שאני אראה אותה שוב.
האזור ההוא היה מלא בבחורות יפות, מבוגרות, כאלה שלא, זה לא
עניין אותי, לא היה בהן את מה שהיה בה, היא לא הייתה כל כך
יפה, אבל היה לה את האור בעיניים, את האור שכל כך רציתי לגעת
בו, שכל כך רציתי להיות בתוכו.
ואז זה קרה, היא עברה בחטף, הספקתי לחייך אליה ולשאול לשלומה,
היא חייכה חזרה, מתבלבלת בצעדה והחזירה בשאלה: "בסדר, ואתה?",
"אני? בסדר גמור". כ-5 שניות מאוחר יותר היא כבר לא הייתה שם,
קמתי כדי לראות אותה נעלמת בקרן הרחוב, אבל זה עבר במהרה.
נותרתי רק אני, המחשבות והחיוך.

סיימתי את האימון, לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס,
בדרך הוא שוב שאל אותי לשלומי עם החיוך המקסים שלו. אני כמובן
חייכתי חזרה, חוששת מפני בית החזה שעמד להתפוצץ מעוצמת דפיקות
הלב שלי, אני מקווה שהוא יהיה שם גם מחר.