הם חופרים, עוקרים סלעים, את האדמה כותשים ופוצעים, מנסים
ומנסים לחדור דרכה ולתת לאור להיכנס, אך נמאס, רובם עוזבים,
אחרים באים, ושוב מנסים, מכים פעם אחת ויותר ויורקים על האדמה,
אם לא נפרצת אז סתם בזבוז זמן, הזמן עובר, מעטים באים נוקשים,
עוקרים ויוצרים חורים באדמה הקשה, והם הפסיקו לבסוף, החליטו
שהזמנים ישנו, והאדמה מתאוששת, מתרככת ודשא מצמיחה, ילדים
ונערים רצים עליה בשמחה, מתגלגלים ומשחקים איתה, האדמה נעשית
יותר נעימה, היא מקשיבה, היא מבינה, היא מדברת אל הילדים,
מספרת להם סיפורים, העידנים זורמים, שנים רעות באו ועברו, וככה
היה עם השנים הטובות, הילדים כבר בוגרים, הם באים לאדמה
ומתחילים לחפור, לקדוח, להרוס את פני האדמה, ובשביל מה? רק
בשביל מה שהם מחשיבים כאור, האור הוא בטוח, האור הוא מגן,
סיפרו להם במשך זמן רב עד שהם גדלו להיות כבני הדורות הקודמים,
האדמה נבהלת וכועסת, כיצד הם בגדו בה? וכמו תמימות הילדים
שבגרו כך גם תמימותה של האדמה, היא מתקשה ויותר לא מתרככת, הם
קוראים לזה מגן, שיריון מפני כל הדברים הטובים שקיימים בחוץ,
אך היא יודעת שזה סתם מילים, הם בעצמם אינם יודעים מה הם
אומרים הם כבר שכחו כיצד תמיד לא רצו לישון בלילה ורצו לשחק
בו, ואז הם הורגלו לכך שבלילה כל הדברים הרעים, הם כבר אינם
זוכרים איך הכל בלתי נראה והם הרגישו כאילו רק הם לבדם פה, כמו
הרפתקה בחמישה חושים, במקום שישה כי חוש הראייה חסר שימוש,
הכול אז הורגש קסום ומדהים, ואז סיפרו להם על כך שכשהם לא
רואים משהו הוא לא קיים או שהוא יכול לפגוע בהם, ככה הם השתנו
במשך דורות דורות, צצו דברי מתכת שונים ומשונים ומבנים כבדים
ומשעממים, לאף אחד כבר לא איכפת מאף אחד, כולם צריכים ורוצים,
מדברים כל כך הרבה על רגשות ומותחים ביקורת, בלי להקשיב בכלל
לעצמם או אחד לשני, והיא איננה מוכנה שישנו אותה כפי שהם
רוצים, חיוכים מזויפים, מוחות מעוותים, חסרי מעוף ודמיון,
שעטים כמו להקת חיות פרא על כאלו השונים מהם, אך אפילו לבעלי
חיים יש קודי התנהגות ברורים, הם מסוגלים לקבל לפעמים זר
לחברתם. הם רק לרוב מבריחים את הזר מחשש שיפגע בדרך כלשהי בהם,
ואילו בני האדם, הם יצרו את השנאה ועוד מצפים להחשיב את עצמם
כגזע עליון מעל הכול בשחצנות מוגזמת, שהאדמה מתחלחלת ממנה, הם
מקללים ומעליבים אותה, ומכאיבים לה, מתנהגים בגסות בלי התחשבות
כלפיה, ומצפים שנוכח זאת היא תהיה מוכנה לתת להם להבקיע את
הדרך או להוציא אותה בפיתויים ואיומים, הנערה הרהרה באנשים
שספק עמלו למעלה, מנסים לגרום לאחרים לעשות את העבודה, הם
מנסים להוציא אותה מהחושך אל האור, הם אומרים, כדי שתגדל להיות
מקסימה, מצליחה וטובה, אך למרות גילם הבוגר הם כטיפשים, אינם
יודעים להבדיל בין יום ללילה, בין טוב לרע, האור מזויף, מבהיק
בחולניות באוויר המזוהם, והחושך שחור ואמיתי מתערבב באוויר
העתיק, הנקי והלח שרק כאן הוא הצליח לשרוד כול העידנים.