דמיון מפותח אנשים... רק דמיון מפותח...

פרק ראשון- רציתי לבכות...

"פשוט נולדת לקבוצה הלא נכונה." הוא אמר.
הבטתי ביושבי האולם ורציתי לבכות, "כנראה."
"תשמעי, נעמה, אני מצטער, פשוט את יודעת... אמרת להגיד באמת מה
אני חושב."
"ואם זה היה אחרת?"
"אם זה היה אחרת," הוא ליטף לי בעדינות את כף היד שהייתה מונחת
על השולחן, הוא הביט לי בעיניים, גורם לי להפסיק לנשום, "אולי
אפשר גם ככה." הוא שינה פתאום כיוון והשפיל מבט.
רציתי לבכות... חצי שנה כבר שאהבתי אותו, חצי שנה שכל בוקר הלב
שלי נשבר לרסיסים ובלילה, עם החלומות המפורקים הוא מתאחה, הכל
בשביל להישבר מחדש.
חצי שנה שאני רואה אותו יושב עם חברים שלו בהפסקה על הדשא
וצוחק מבדיחות לא מצחיקות, מחייך אלי כשאני עוברת, כי הוא מכיר
אותי, כי הוא חייב. ואולי זה בעצם היה הכל כבר אז אחרת, ואולי
זה בעצם אחרת עכשיו.
אולי עכשיו הוא מזייף לי פה מילים והבעות, אולי עכשיו הוא רק
מנסה לפגוע, רק כי הוא יודע שהוא יכול.
"אור..." משכתי את היד, "בבקשה..."
"מה?" הוא לא הבין.
"בבקשה אל תעשה לי את זה."
"אם הייתי יודע איך לעשות את זה אחרת... אבל זה מה יש לנו, זה
אף פעם לא היה כמו סרט אמריקאי."
"אולי כי סרטים האלה מאושרים מידי."
"ואולי זה כי חורף ולא יורד גשם... ואולי אני פשוט רוצה אותך,
וזהו ואין פה תירוצים או משפטי חוכמה שירפדו לך את הנחיתה אם
זה יגמר בבום. יש אותי. ואני פה מולך הפעם , לא אותיות על המסך
כמו שאת רגילה בהתמודדויות שלך. ואני כבר יודע כל מה שאת
חושבת, כי אני מכיר אותך גם בלי שאת רוצה. אבל אני רוצה, אני
רוצה יותר."
אספתי את שאריות ההריסות מהשולחן, מילאתי מחדש את המצברים ע"י
חוטי המחשבה שהתרופפו להם עד לכמעט חוסר פעילות מוחלט.
ערמתי בערימה את ממחטות הנייר שקרעתי לחתיכות קטנות על השולחן.
הוא חייך אלי.
"תפסיקי להיות כזאת לחוצה."

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי לשלוט בזה, אני אהבתי
אותו, אני פאקינג אוהבת אותו. את הילד עם החולצות השחורות,
ההפוך ממני. עם מוזיקת רוק ישנה של אנשים מתים, עם גיטרה
מעוטרת בחריטות עדינות כמו ידי מלאכים. הטיפוס החכם, זה שלא שם
זין על כל העולם. לעומתי. כל-כך לעומתי.
הפופיסטית, זאת שתשמע לידר אבל גם תשמע בריטני. זאת שתלבש לך
צהוב עם אדום ותלך עם קוקו גבוה וצללית בהירה. זאת שתמיד תסתכל
אם מסתכלים עליה. זאת שתסתתר מאחורי המילים. הקשות. הפשוטות.
שבונות לה חומה של ריחוק.
והוא... הוא יחייך אלי כי הוא חייב, או כי חברים שלו יזרקו
איזה הערה לגלגנית בלחש, כדי להכאיב גם בלי בכלל לפגוע.
והוא יגיד שלום לכל העולם וגם לי, כי הוא כבר יודע שאכפת לי
יותר ממה שזה נראה. שאני מפחדת להתקרב והחיוך הזה מוכיח כמה כל
הזמן הזה אני צועדת בדרך השגויה. שאני מסוגלת לחלוטין להיות
כמוהו.

רציתי לקום ולנשק אותו, ולחבק אותו ולהגיד לו שלא אכפת לי כבר
מכל העולם ומי לעזאזל קבע שאנחנו שונים. ומי לעזאזל קבע
שהחברים שלנו הם מה שאנחנו, שאותו אפשר להגדיר כפריק ואותי
כצפונית או כפרחה.
ומי לעזאזל אמר שהוא שצריך לצעוד צעד אחד קדימה לכיוון המטרה,
כשהמטרה בכלל משותפת.
וכל האנשים באולם הזה, הגדול והחשוך ישבו בדממה מסביב לשולחנות
עגולים מביטים לעבר הבמה. מסיבות פתיחת שנה ונאומי שנה-טובה
רשמיים מידי של מפקדי בית הכלא. ורק אני מביטה בו, והוא מחפש
תשובות שלעולם לא ישכנו לי בעיניים, מנסה ללמוד מהר מידי לקרוא
לי את הנשמה.
"את לא תגידי כלום?"
"אתה יודע שלא."
"את יודעת מה? אני לא פה יותר, תתמודדי לבד." הוא הזיז בחריקת
מתכת צורמת את הכיסא לאחור, נתן בי עוד מבט כועס אחד ויצא.

עכשיו... עכשיו כבר רציתי לצרוח.
רציתי לצרוח לו שזה לא יכול להיות ככה, שהוא לא יכול לתקוע
אותי במצבים כאלה חסרי מוצא. שהוא לא יכול להעביר את כל המבטים
אלי. שזה הכי מפחיד אותי בעולם להרגיש ככה. ערומה.

קמתי גם אני ויצאתי, הוא ישב על הברזלים שהיו בסף המדרכה.
כאילו מישהו באמת מספיק מוכשר ליפול משם.
הוא לא טרח להסתובב אלי אפילו.
הבטתי בגב שלו והרגשתי איך הכל מתפוצץ לי מבפנים.
"אני פשוט..."
"את פשוט מפחדת, אני יודע, אני יודע."
"לא!" בעטתי בברזלים אבל הוא לא זז בכלל, "אני פשוט לא רוצה
להרוס את זה, פשוט רוצה לאוהב אותך כמה שאני יכולה."
"כמה שתרצי..." הוא קפץ ונעמד צמוד אלי
הרגשתי את הבל הנשימה שלו מלטף לי את הכי בפנים שיש.
שיהיה בסדר.
הוא חיבק אותי, ככה, בהכי שקט בעולם.

בוקר אחרי, כשקמתי, הבטתי במראה, והתפלאתי לראות, שהלב שלי
הבוקר, נשאר שלם.

פרק שני- שוב פעם רגשי נחיתות.

זה נגמר בבום ולא בגללו ולא בגללי, בגלל עומרי.
עם עומרי זה שנים אחורה, הפרצוף היפה של השכבה, זה שלידו
בהפסקה יושבות להן בנות עם ג'ינס נמוך וחולצה קטנטנה. זה שיש
לו את המכונית הכי שווה שיש ויוצא לכל המסיבות. זה ששנים
אחורה, או נניח שלוש, עוד כולן היו דלוקות עליו, לא משנה
פריקיות, צפונבוניות, פרחות... כולן, אפילו אני.
היום, עכשיו בתקופה שהגענו אליה אני מתכוונת, הוא כבר לא הזיז
לי
כבר לא היה לי אכפת.
הייתי יושבת שעות בחוץ עם אור על הדשא, מחובקים. עם הגיטרה
וצלילי קסם שזורמים בשלמות שכזו, יוצרים הילת הגנה מסביבנו.
והוא עובר, עומרי עובר ומחייך לו, ומחייך אלי, כאילו כלום,
ככה. כאילו אף פעם זה לא היה נחשב רחוק מידי. כאילו הוא לא
מספיק זמן באותו מקום איתי, מספיק זמן כדי לגלות כבר מה עובר
לי בראש כשאני רואה אותו. אבל ידעתי שהוא יודע. רק הוא ידע
לגרום לי להרגיש כזאת קטנה, כמו הנמלים על הדשא. לכווץ ולדרוך,
זאת הייתה המומחיות שלו.
אבל עכשיו, אני יושבת על הדשא, מחובקת עם אור, והוא עובר
עומרי עובר ומחייך אלי ואני נותנת בו מבט כזה של- 'אל תתאמץ,
אין לך עכשיו את היכולת לפגוע בי גם ככה.'  אבל הוא בכל זאת
מנסה.

שני שיעורים אחר-כך היה אמור להיות לנו שיעור אזרחות, המורה לא
הגיעה, אור בדיוק למד הבעה, ישבתי על הספסלים מחוץ לבניין והוא
בא פתאום והתיישב לידי, מחייך ושותק.
"מה קורה?"
"מה אתה רוצה עומרי??" פניתי אליו.
"ת'אמת חשבתי על לזיין אותך, אבל עם האנשים שאת מסתובבת איתם
נכון לעכשיו, אפילו לזה את לא לרמה."
חייכתי אליו, נקרעת מבפנים, הייתי אמורה לכעוס על איך הוא מדבר
על אור על איך הוא מעיז, אבל כאב לי שככה הוא רואה אותי.
השאיפה הכי גדולה שהייתה לי היא שיהיה לו אכפת, רק אכפת, לא
שום דבר מאוד גדול ואוניברסאלי. אכפתיות. רצונות מינימאליים.
הוא ידע שזאת הנקודה הכי כואבת אצלי, הוא ידע שהביטחון העצמי
אצלי שואף למתחת לאפס. ובכל זאת, הוא תמיד נהנה לראות אנשים
מתפתלים.
"איך אני אחיה?" זרקתי בטון ציני וקמתי משם, פניתי לכיוון
המדרגות לדשא, הוא קפץ מהספסל ותפס אותי, סובב אותי אליו...
ונישק. הרגשתי נעלמת, שנאתי את זה, שנאתי את זה!
דחפתי אותו ממני. התוכנית שלו לא עבדה כמו שצריך.
"לכי תזדייני עם הפריק שלך, תהרסי לעצמך מוניטין לחיים." הוא
זרק
התחשק לי להרוג אותו...

"יודע מה עומרי? יודע מה? יצא לי ממך, לכולם חוץ מלשרמוטות שלך
יצא ממך. מה אתה רוצה ממני לעזאזל?? אתה קולט, יש לי חבר, אני
אוהבת אותו הכי בעולם, מה אכפת לך? מה כואב לך? קשה לך לראות
אנשים מאושרים??"
הוא התיישב חזרה על הספסל, צוחק, "נעמה, רוצה לדעת למה אני
עושה את זה?"
"כן, למה?" נעמדתי מולו.
"כי אני פאקינג יכול."

זמנים רעים עוברים לאט, אל עומרי לא התקרבתי יותר, מאור
התרחקתי, אמרתי לו שדיי, לא רוצה יותר, ככה, בום.
עומרי, חשבתי שהוא צודק, פירשתי את הדברים שהוא אמר קצת קיצוני
מידי, לא חשבתי שאף אחד שווה אותי זתומרת שאני לא שווה אף אחד,
לא חשבתי שאף אחד שווה שאני ארגיש ככה. שזה הכי כואב בעולם
להרגיש קטנה ממי שאני אוהבת.
מחשבות מוטעות בתוך ראש מוזר.
והוא, הוא לא חייך אלי יותר, כי הוא לא היה צריך. הוא המשיך
לשבת על הדשא, כבר לא צוחק כי הוא כבר קלט שהבדיחות של חברים
שלו לא באמת מצחיקות. והיה מרים אלי את העיניים כשהייתי עוברת.
והלב שלי היה נשבר רק מלחשוב... כמה שפגעתי בו.

פרק שלישי- מקולקלת.

התקשרתי אליו, "בבקשה בוא קח אותי מפה."
עמדתי על הגשר, כפות ידיים על המעקה
התלתלים נעו להם בשקט עם צלילי הרוח
הוא חיבק אותי מאחורה, "אני אוהב אותך."
הרגשתי מקולקלת.
שנאתי לאכזב אותו.
הרגשתי את הרעד של הנשמה שלו למרות כמה שהידיים שלו היו חמימות
וחזקות ויצרו סביבי חומה שאמרה לי שאני חייבת להישאר פה כדי
שהיא לא תיפול.
צעדתי שלוש צעדים אחורה והוא שיחרר.
ואני עוד עם הגב אליו לוחשת לו: "רבתי איתה."
הוא סובב אותי אליו בזהירות, בלי לגעת כמעט מפחד לשבור אותי,
סובב וחיבק חזרה. מנשק לי את מרכז הראש. נבלעתי בתוך הסריג
השחור שלו, בריח שלו שתקופה כל-כך ארוכה של חודשיים שלמים, לא
הרגשתי.
"אני אוהב אותך." הוא חזר והלב שלי נעצר שנייה, באמצע
ההתכווצות, כאילו אור הכניס את היד ולחץ עליו, חונק אותי.
הרמתי אליו את העיניים, "אור, אני מקווה שאתה יודע שלא היה אז
כלום."
"אני יודע בדיוק מה היה." הוא לחש.
שתקתי. הוא הרגיש שהשארתי מקום כדי שיסביר לי מה הוא חושב על
זה.
"תפסיקי להיות ילדה קטנה" הוא זרק... ילדה קטנה. מקולקלת.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" צעקתי למים.
ידעתי שהוא פשוט רוצה סליחה.
"אני לא יכולה..." לחשתי.
"כשתוכלי," הוא אמר ולקח כמה צעדים אחורה לכיוון המכונית שלו,
"תודיעי לי."
שמעתי את המכונית נוסעת, נפלתי על הכביש ופרצתי בבכי, רק אני
והגשם, עכשיו כבר אף אחד בעולם הזה לא יכל לעזור לי כמו שאני
צריכה.

נכנסנו לתוך חנוכה, סוף שבוע שישי- שבת. ישבתי וציירתי כאב,
כתבתי כאב, כל-כך הרבה בכיתי. הספקתי להשלים עם אמא שלי ולדבר
איתה על כמה זה כואב. אבל זה לא עזר ליי להקטין את התחושה
שדפקתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, שאיבדתי את הבן אדם
היחידי שאהב אותי יותר מאת עצמו.
בשש בבוקר של יום ראשון התקשרתי אליו, "אור בבקשה, תסלח לי, רק
תסלח לי."
הוא דיי נבהל, דיי חצי ישן עדיין, אבל הכי הרבה הוא שמע אותי,
אוצי ואת הלב שלי שהתפרק. ניתקתי.

בערב הוא דפק על הדלת, "אני לא רוצה יותר!" צעקתי ממתחת
לשמיכה.
ידית הדלת נפתחה בזהירות, הוא הכיר את הקריזות שלי, הוא בטח
פחד שאני אזרוק משהו וזה סתם יכאב לדלת. אבל לא זרקתי כלום,
שכבתי מכורבלת בעצמי, כמו עובר, מתחת לפוך הלבן.
הוא התיישב בקצה המיטה והרים את השמיכה מהראש שלי.
"נעמה, מה קורה איתך, בבקשה תסבירי לי שאני אוכל לעזור לך, את
לא מבינה שזה שובר אותי לראות אותך ככה?"
"זה אנוכי מידי," אמרתי לו, "אתה פשוט אנוכי מידי."
הוא התעצבן, "איך מלרצות לראות אותך מחייכת עושה אותי
אנוכי??"
"אני לא יודעת, פשוט." לא זזתי.
"העיניים שלך" הוא הרים אותי בזהירות לישיבה, מרים לי את
הסנטר, "דיי נעמה, בבקשה אל תבכי."
לא רציתי להכאיב לו, לא רציתי, אבל זה לא היה נשלט.
זה היה פסיכי לגמרי, אני בוכה, הוא כבר עם עיניים נוצצות
ואנחנו רק מנסים לא לפגוע אחד בני...

"מה את צוחקת?" הוא הביט בי מבולבל.
"אתה כזה אידיוט." חייכתי אליו.
"וואי תודה." הוא לא הבין.
"אוף, כמה שאני אוהבת אותך." קפצתי עליו ונישקתי אותו... כמה
שאני אוהבת...

את שאר החופש של חנוכה בילינו כל-כך אחד בתוך השניה, 24 שעות
פלוס ביחד.
הרגשתי כל-כך שלמה, מאושרת.
עד שביום שני נכנסנו לבית ספר והוגש לי גיליון עיתון בית ספר
האחרון.
התיישבנו אני ואור על הדשא, קוראים איזה כתבה על איזה להקה
שהופיעה לא מזמן בעיר. כשעומרי נעמד מולי מתגלגל מצחוק והפנה
אלי את הדף שהוא הביט בו בעיתון.
העברתי לדף וראיתי דבר שלא ראיתי למעלה משנה.
"אבל.." מלמלתי, "איך??"
אור נלחץ קצת מלראות אותי ככה, הוא לקח לי מהידיים את העיתון
וסגר אותו, "תירגעי, לא סוף העולם, בטח נתת את זה פעם."
"מה פעם? כתה יודע כמה ישן זה??" עמדו לי דמעות בגרון, בלעתי
אותן, מרגישה איך כל האושר שלי מתפוגג לו ועובר אל עומרי. אבל
עומרי כבר לא ממש חייך. יותר מאוחר באותה שנה הוא גם אמר שהוא
מצטער. כבר האמנתי לו.
"אור, מה יהיה עכשיו?"
"נעמה תירגעי, איזה דרמטיות, כולה שיר."
"אתה מכיר אותי מאתמול או משהו, זאת אני, אני לא יכולה להתמודד
עם הדבר הזה בכל בית ספר."
"כאילו שלמישהו אכפת." עומרי אמר וירד חזרה אל הבניין.

האמת, חוץ מלאנשים שהכירו אותי אישית לאף אחד זה לא הזיז.
ובתכלס, גם הם פירגנו. אבל הרגשתי הכי פגיעה בעולם.
"איך אני יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב?" אור שאל כשראה אותי
בוכה בהפסקה הגדולה.
"אני לא יודעת, סורי, זה לא בכוונה."
לפתע הוא נעמד על הספסל והתחיל לצעוק: "שכבת י"ב שער הנגב!" כל
האנשים הסתובבו אליו בעיניים משתאות.
"אני אוהב את נעמה גנון!"
רציתי להעלם אבל הייתי בולטת מידי, הוא הושיט אלי ידיים ומשך
אותי לעמידה, הבטתי בראש מושפל בנמלים שהתרוצצו למטה. הוא הרים
לי את הראש בנגיעה עדינה בסנטר ונשק לי. הרגשתי את הלשון שלו
מערבבת לי את הנשמה בשלו, ואז רק הבנתי שהוא היחידי בעולם
שיכול להעלים אותי ולגרום לי להרגיש בטוחה.

פקחתי עיניים לצלילי מחיאות הכפיים והשריקות.
"איך שאת מסמיקה" אור צחק.
"תודה," לחשתי לו, "המון המון תודה."

פרק רביעי- עומרי.
עומרי היה האהבה הראשונית שלי או שיש לומר השניה. בעצם רק
השניה. זתומרת בערך, אפשר לומר.
כי פעם כשהתאהבתי בו זה היה קטע היפיוף הנערץ.
עכשיו, פשוט כנראה שאהבתי.
אור היה הכל בשבילי, החזקנו שנה, סוף י"ב, סוף הבגרויות, הגיוס
שלו. הספקנו להתרחק, לאהוב, לכאוב, המון לבכות, המון לשמוח.
הוא היה האושר שלי. הכל הוא היה. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל.
טירונות ארוכה מידי ועוד כל מיני תוספות בסגנון בדרך. חודש לא
ראיתי אותו. את הגיוס שלי דחו. עבדתי המון, הייתי גם בתהליכים
של הוצאת ספר סיפורים קצרים. התגעגעתי אליו הכי בעולם.
הוא חזר לסוף שבוע, קיבלתי אותו ישירות עם מדים, תשוש, עייף עם
מבט עצוב בעיניים כאילו מישהו רצח לי את הנשמה שלו.
הוא התיישב מולי ובמבט ישר וקול יציב אמר שזהו.
הייתי מבינה אם הוא היה מפסיק לאהוב אותי, כמו שבערך בתכלס אני
הפסקתי לאהוב אותו. אבל הוא רק אמר שלא מתאים לו יותר עם הצבא,
עם חוסר הזמן... עם החברה החדשה שהוא מצא לו.

האמת, הכי נפגעתי בעולם. במיוחד כשהתברר לי אחר-כך שאת ההיא
הוא בכלל לא אהב, סתם שכב איתה. והעניים העצובות שלו באו להגיד
לעולם שהוא מוותר על האהבה שלו לטובת סיפוק זמין יותר.
אני, כבר כמה חודשים לא הייתי מאוהבת בו, להתגעגע התגעגעתי,
לאהוב אהבתי, הוא היה הכי חשוב לי בעולם. אבל הרגשות של הצורך
התמידי נעלמו. חשבתי שאם זה לא היה קורה באותו ערב, אני לבד
בהזדמנות הראשונה הייתי מפוצצת את הכל. הרגשתי שעדיף לי להיות
הפגיעה.

אחר-כך הוא קם והלך, אני צלצלתי לרומי ואמרתי לה שזה נגמר
ושאני חייבת להתפרק ולשחרר את זה.
היא הציעה איזה דאנס-בר בנמל תל-אביב, "מקום קטן" היא אמרה,
"אין סיכוי שנפגוש שם מישהו שאנחנו מכירות."
כשנכנסנו לא זיהיתי אותו. הוא כבר שוב דצמבר. לא ראינו אף אחד
מהשכבה מסוף יוני. חצי שנה של ניתוק. אהבה. והתבגרות.
התיישבנו על הבר, הזמנתי איזה משהו צבעוני מידי מסתבר.
לא הרגשתי אותו לידי.
"את לא יודעת כמה התגעגעתי" הוא לחש לי ישר אל תוך האוזן.
הסתובבתי,
"מי?" לא הבנתי, הסתובב לי הראש, המבט שלי התמקד בשפתיים שלו.
"עומרי" אמרנו ביחד.
הרגשתי גל של פרפרים בבטן, חייכתי אליו.
"הא!..." רצתי לשירותים והקאתי.הרגשתי אותו מאחורי, מחזיק לי
את השיער, ממלמל שוב ושוב כמה הוא מצטער על הכל, על כל מה שהוא
עשה ואמר, שהוא פשוט לא ידע איך להתמודד איתי כשהוא הבין שהוא
נמשך אלי... או משהו כזה.
ניגבתי את הפנים עם שרוול המעיל ופשטתי אותו מעלי, מסתובבת
אליו. רועדת. הוא מיהר והושיט לי את הז'קט שלו, עוטף אותי.
הרגשתי חום, גלי חום עצומים מקיפים אותי מכל הכיוונים למרות
שרעדתי מקור.
"זה לא פייר מצדך לעשות לי את זה עומרי." אמרתי לו.
"את לא מבינה בכלל מה אני אומר לך, כמה זמן לא התראינו? חצי
שנה, מאז הנשיקה הזאת שנתתי לך אז... תחילת שנה שעברה, מאז זה
גדול עלי." הרגשתי את הבל הנשימה שלו על העורף שלי, כובש
אותי... הוא סובב אותי אליו, כמו אז... ונישק, נעלמתי והרגשתי
הכי איתו שאפשר, הכי נכון שיש. לא שינה הטעם הרע של האלכוהול,
או ריח הקיא. הגועל התערבב ונעלם באסלות מאחורינו והמתוק
והנכון... נספגו לנו בפנים.. הכי נכון שיש.
איכשהו הרגשתי כאילו זה יותר נכון מאור.

קמתי עם האנג-אובר נוראי, פקחתי עיניים וראיתי את הים.
הרגשתי זרועות מסביבי.
"אור" לחשתי. הידיים שחררו את האחיזה.
הסתובבתי. "עומרי!"
העיניים שלו טיילו בשמיים, ידעתי שהוא נפגע, "מצטערת" אמרתי,
"אני רוצה כרגע רק איתך."
הוא נאנח. פחדתי להתנגש ברגשות שלי כרגע.
הייתי עטופה בשמיכת צמר. "איפה אנחנו בכלל?"
"כמו מה זה נראה לך?" הוא התיישב.
"ים."
"אז זה ים."
"מה אנחנו עושים פה? ואיפה לעזאזל רומי??"
"מה קורה איתך, כמה שאלות." הוא הושיט לי פחית קולה ופתח אחת
לעצמו, "רומי שם," הוא הצביע על זוג ששכב מחובק לא רחוק
מאיתנו, "עם חבר שלה, אביתר, אם את זוכרת. ואנחנו פה כי את
היית שיכורה מידי אתמול בשביל לזכור שחשבת שזה נורא מצחיק לרוץ
לים, ולא יכולנו לקחת אותך ערומה ומבריחה הביתה." הוא הצביע על
הבגדים שהיו פרושים על רחבת האספלט מאחורינו.
"אני מסריחה?"
"מה פתאום מסריחה" הוא עשה לי פרצוף כזה של מומחה והריח אותי,
"את סתם מפונקת."
התיישבתי גם אני, מחזיקה את השמיכה על מעל הראש, מביטה בעיניים
הכחולות המדהימות שלו, הרגשתי שלווה מקולקלת.
"מה יהיה עומרי"
"בסוף?"
"בסוף."
"בסוף את תחזרי אליו" הוא נבר לי בנשמה עם המבט החודר.
זה פשוט היה נכון...

לא ידעתי מה לעשות, כל-כך התגעגעתי לאור, לא חשבתי שככה זה
יהיה. חשבתי לי בשיא הנאיביות בעולם שמצאתי לעצמי אהבה חדשה.
למרות שידעתי שזה לא נכון.
נתתי לידיים שלו לעטו אותי, לא חשבתי בכלל מי ייפגע.
רק קיוויתי שזו לא תהיה אני.
הרגשתי שהוא צודק, שהסוף פה לא יהיה כמו האושר המזויף משהו
הזה. הסוף יהיה כמו הרגע בשירותים יום קודם לפני הנשיקה, דביק,
מלוכלך וממש מסריח.
הוא הרגיש את זה כמוני.
העברתי יד על הקרחת שלו וחייכתי, הוא חייך בחזרה.
"לא יכול שלא," הוא אמר, "לא יכול לעמוד בחיוך הזה."
הרגשתי שקרנית, ומנצלת, שהלב שלי נחצה לשניים.
למהות שלי, ולהתחדשות.
לא הייתי בטוחה מה חשוב יותר. מה רצוי ועדיף.
"את יודעת מה אני רוצה עכשיו?" הוא שאל.
"להישאר ככה לנצח." לחשתי.
הוא העביר לי יד בשיער, נושק לי על צד ימין של הצוואר, צד
שמאל, על השפתיים.
למדתי את השפתיים שלו, את כל הנקודות החמות, את צורת הלשון,
איך הלב שלו פועל. ומאיץ כמו שלי, ונעצר...
ונשבר. רק כי זה הכי הגיוני בעולם שזה מה שיקרה.
אביתר ורומי התרוממו מהחול והתקרבו אלינו
"נעמה כבר שבע בבוקר, אמא שלך ושלי בטח, כבר התחרפנו לגמרי."
"בוקר טוב אביתר" אמרתי מתעלמת ממנה בכוונה.
היא בעטה עלי חול. צחקתי. הרגשתי הכי נכון שיש...
בועתית. פחדתי לקום מהחול הזה ולעבור את גבול הסבון, לפוצץ
לעצמי את האושר.
עומרי קם והושיט לי יד, "אל תפחדי, אם תרצי זה מה שיהיה."
אספנו את הדברים, נכנסנו למכונית שלו ונסענו דרומה.

איך שהכל משתנה בשתי מילים, איך שהעולם מתהפך בשנייה. העולם
והזמן פועלים הפוך מידי ומתנגשים קיצוני מידי. והורסים לי
ולסביבה את החיים, כמו שמים ועיין יוצרים לי דמעות. כמו שהים
מלוח. כך העולם והזמן מתנגשים ויוצרים זיקוקי דינור של עצב. או
סתם בולשיט ולב שבור. חשבתי על עידו.
     

פרק חמישי- עידו.
את עידו פגשתי בגיל יום וחצי, או לפחות כך אומרת המדבקה על
הקלטת של ימי הראשונים בעולם.
הוא היה אז בן שלוש, הבן של החברה הכי טובה של אמא שלי
מהתיכון.
הוא גר חמש דקות ממני, בן יחיד כמוני. האח הגדול שלי, גרנו אחד
אצל השניה. הוא לימד אותי לרכב על אופניים ואופנוע ולימד אותי
לנהוג. היינו משתתפים בקטיף לקראת הקיץ ונוסעים לים כל שבת.
החברים הכי טובים בעולם. בקיץ בין י"א ל- י"ב רבנו, לגבי החברה
שלו אז רווית, כולם ידעו שהיא בוגדת בו עם חצי עולם. ורק הוא,
תמים כזה, נשמה טובה, בטח בה לחלוטין.
הוא לא היה מוכן להקשיב לי כשאמרתי לו.
"נומי," הוא אמר לי אז, בפעם האחרונה שמישהו קרא לי ככה, "אם
את לא יכולה לעשות אפילו כאילו את שמחה בשבילי, אין לנו מה
לחפש פה יותר."
אני והעקשנות שלי לא אמרנו לו שהוא טועה, אותו רגע לא היה לנו
אכפת, נשארנו שתינו כועסות מידי בשביל לבכות באמצע הכביש
הנטוש. באמצע איזה לילה קיציי של אוגוסט. והבטחנו, שתינו,
לשכוח שהוא קיים.
עקרונית, שמעתי שאיכשהו הוא קיבל שחרור מוקדם ונסע לחצי שנה
בהודו. אבל זה לא ממש הזיז לי. עד שיום שלישי בארוחת בוקר אמא
שלי אמרה: "נעמה, שמעת שעידו חזר?"
שתקתי.

לא הייתה לי שום כוונה לפגוש אותו אבל גם זה קרה. את אור
ועומרי לא ראיתי, הם היו בצבא כל הזמן. וכשלא... באמת לא
ידעתי. נשארנו במושב אני ורומי, היינו נוסעות ביחד לאשדוד כל
בוקר לעבודה. אותו יום ראיתי לה בעיניים שהיא יודעת שהוא פה
ומפחדת להגיד לי כי היא מפחדת מאיך שאני אגיב.
"זה באמת נראה לך כזה משנה?" שאלתי אותה.
"תראי נעמה, אני לא יודעת, דיברתי איתו והוא רוצה לפגוש
אותך."
"שירצה." זרקתי.
"את לא יכולה להמשיך להתחמק ממנו ככה, תזכרי מיהו בשבילך."
"רומי, הוא כבר כלום."
היא הביטה לי בעיניים, "את יודעת שזה לא נכון."
ידעתי שזה לא נכון, שכחתי ממנו עד שבשבת שחזרנו אני עומרי,
רומי ואיתמר מתל-אביב. לא יודעת למה פתאום בנסיעה הזאת נזכרתי
בו. אולי כי ידעתי שהוא בחיים לא היה נותן לי לדפוק לעצמי
את... הכל, ככה. שהוא היה דואג לשמור עלי כמו שאני שמרתי עליו.

פחדתי לפגוש אותו, לא ידעתי מה להגיד לו, ידעתי שהוא בטח ירצה
סליחה והוא לא יקבל. תפסתי אותו כמו שתפסתי אותו לפני שנתיים.
טעיתי.

עבר עוד שבוע, כאילו כלום, לא ראיתי אותו, למרות שכולם כבר
ראו.
אבל איך אומרים... כשהכי מנסים להתחמק מבן אדם, בסוף פוגשים
אותו ברגע הכי לא במקום שיש.
יצאתי מהמכולת, ואיכשהו, רץ לי חתול בין הרגליים, ונפלתי, כל
תכולת השקיות התפזרה, המכנסיים שלי התמלאו בבוץ ובקמח
שהתפוצץ.
"יואו!!" צרחתי, "פאק!!!"
ראיתי יד, מושטת אלי, פחדתי להרים מבט אבל נהיה לי רטוב
במכנסיים... גם כן חורף.
הרמתי את העיניים ופגשתי את שלו.
"עזוב" התרוממתי, "חפיף."
"עדיין ילדה קטנה, הא?" הוא שילב ידיים על החזה, צופה בי אוספת
את מה שנשאר חיי לתוך השקיות, "את בטוחה שאת לא רוצה עזרה?"
"לא תודה."
"נומי..." הוא לחש, "בבקשה." הלב שלי נעצר, כמו שאף פעם קודם
זה לא קרה.
הדמעות החלו לטפטף לי במורד הלחיים, התיישבתי בייאוש על אחד
הספסלים שהיו ליד. קברתי את הראש בין הידיים.
"תראי," הוא אמר בשקט, "אני באמת מצטער, את הרי צדקת אז. את לא
יודעת כמה כאב לי לאבד אותך בגלל העקשנות הזאת של שנינו. אבל
עכשיו, לא חבל? אני פה שוב, אני לא רוצה לאבד אותך פעם
נוספת."
"גם אני לא"
היה שקט כזה, כל-כך התגעגעתי אליו... והכל היה לי כל-כך מסובך
כרגע שכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לפוך, להירדם ולא להתעורר
יותר עד שהכל יעבור. הוא חזר אלי, פתאום הסתכלתי עליו, הוא
נראה כל-כך בוגר, ושלם עם עצמו... כל-כך יפה.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי, לא רציתי לשחרר, הרגשתי הכי שלמה
בעולם, כאילו לא צריך כלום מעבר לחיבוק הזה.
"כמה גדלת" הוא אמר לי... כמה גדלת.

הזמן בחיים האלו כל-כך קצר, מאז סוף ינואר עברו כבר ארבעה
חודשים.
קיץ, יוני, יום הולדת 19. לא ראיתי את אור כבר חודשים, שכחתי
ממנו, התגעגעתי לחיוך שלו...
התחמקתי מעומרי כשהוא התקשר, עד שבסוף גם לו נמאס.
נשארנו אני ועידו במושב, וגם זה לא ממש נכון כי אני ורומי
התגייסנו ביחד חודשיים לפני. שירתתי בקריה. הייתי כל יום
בשמונה בבית. אחרי נסיעה ברכבת. אהבתי את הרכבת ולשבת עם רומי,
והילה או אפשר בדרך לדרום. ואז אוטובוס למושב. לפעמים עידו היה
בא ולוקח אותי, היינו נוסעים לאיזה מסיבה בתל-אביב או פאב
באשדוד. הרגשתי איך החיים שלי מקבלים מסלול, שיגרה.
יוני, אמרנו שנעשה מסיבה, בשבילי זאת אומרת, עידו אמר שאני לא
אדאג והוא יארגן כבר את הכל. ההורים שלי שכרו בשבילי מועדון
שאני כבר לא זוכרת את שמו, ליד הטיילת בתל-אביב. עידו הכין
פליירים- הזמנות. ארגן DJ ובר חופשי. "לכסות על השנתיים שלא
חגגתי לך יום הולדת."
רקדנו כל-כך הרבה. שתיתי המון, מהמון...
עידו נעמד על הבמה שהייתה שם, המוזיקה נעצרה.
"אנשים," הוא קרא, "מצטער להפריע לכם, אני רק רוצה לאחל
מזל-טוב לילדה הכי יפה בעולם, לנשמה שלי, נעמה."
הוא ירד אל הרחבה, המוזיקה חזרה לפוצץ מוחות, הוא התקרב אלי.
קפצתי עליו וחיבקתי אותו, התנשקנו...

לקחתי שלושה צעדים אחורה והשפלתי מבט. הוא שתק.
הסתובבתי ויצאתי החוצה. ראיתי מכונית מחנה, ממנה יצא אור.
הוא נעצר והביט בי. לפני שהוא הספיק להתקרב, או לומר משהו,
רצתי לים.
כמה דקות אחרי זה עידו התיישב לידי על החול.
"מצטער." הוא אמר.
"תסביר לי למה זה קורה לי, למה זה מגיע לי להיפגע ככה ולפגוע
ככה באנשים שחשובים לי הכי בעולם."
הוא חיבק אותי, לוחש לי באוזן: "נעמה, שכחי מזה, זה לא כזה
חשוב לעולם."
עזבתי אותו ונשכבתי מביטה בחושך של השמיים. הוא הניח ראש
לידי.
"אתה מבין," אמרתי לו, "אני מתגעגעת אליו."
"אני יודע," הוא אמר, "אני יודע."

פרק שישי- טיפות של כנות.
ישבנו ארבעתנו על החוף. לידי ישב עידו ומולנו ישבו עומרי ואור.
הם הגיעו כמה דקות אחרי שעידו ירד.
הבטתי בשלושתם ושתקתי. שלושתם סימלו את החיים שלי, שיקפו את כל
המעגל. עבר, הווה, עתיד. היה, יהיה ותמיד.
לא הרגשתי אותם. עידו החזיק לי את היד, מעביר לי זרמים כאלה
שנועדו להגיד לי- 'את חייבת לסיים עם זה, או מינימום
להתמודד.'
"תראו," התחלתי, "אור, זאת אשמתך. עומרי, ניצול הדדי זה לא דבר
שיש למתוח יותר מידי. ועידו, בוא, הולכים." קמתי מהחול, לוקחת
כמה צעדים לעבר החניון, ידעתי שהוא לא קם אחרי, "נו,"
הסתובבתי, "אתה בא?"
השעה הייתה אחת לפנות בוקר.
"נעמה," הוא הרים אלי את העיניים, "הושקע בדבר הזה המון מאמץ
וכסף, וזה בשבילך, זה נראה לך הוגן לקחת את הרגליים וללכת
עכשיו, כשכל מי שאת אוהבת בפנים רוקד, מחכה לך?"
"מה אכפת לי מכל האנשים האלה??!" בעטתי בחול.
הוא הביט בי בייאוש, "אנחנו חייבים להיכנס פנימה, הכינו עוגה
והכל."
"עידו..."
"נומי, תשמעי, בואי נעשה סיבוב, אני ואת ונחזור עוד חצי שעה
ככה, כשתירגעי, טוב?"
שתקתי.
"נומי..."
"טוב," אמרתי, "טוב! נו, בוא כבר."

הלכנו לאורך החוף, הוא פחד להזכיר את היושבים בנקודת היציאה
שלנו. אני לבד פחדתי להזכיר אותם. לא רציתי להיכנס לזה. רציתי
להתחמק מזה. אבל לעידו תמיד פשוט אכפת מידי.
"לא חבל?" הוא שאל.
"חבל, חבל, הרבה דברים בחיים הם חבל."
"תראי נעמה, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, ואני הרי מכיר אותך
קשה לך להיות בלעדיו. ברור שקשה איתו, אתם הרי הכי שונים
בעולם. את לא שמת לב כמה הוא השתנה למענך, ראית אותו בכלל
מקודם??"
"אז הוא כבר לא לובש שחור, וכן יותר אכפת לו מאנשים אחרים, אז
מה, אני לא הלכתי ושכבתי עם מישהו מאחורי הגב שלו. וחוץ מזה
כולם משתנים, עברו למעלה משנתיים מאז שהתחלנו עם זה."
"אני לא יכול להגיד שאת טועה, הוא יצא חרא בכל הקטע. אני איתך
הרי פה כבר איזה חמישה חודשים. את חסרה בלעדיו. כאילו העיגול
שאת, לא שלם."
"נחמד שאתה חושב שאני עיגול." דחפתי אותו.
הוא נפל על החול, צוחק, מושך אותי ברגל. התיישבתי מולו.
"עידו, למה זה לא יכול להישאר ככה?"
"כי את ואני מכירים אחד את השניה יותר מידי טוב."
"לא אכפת לי..." אמרתי, התקרבתי אליו ונישקתי אותו. ידעתי שכמו
שאני פחדנית, הוא לא יכול לשלוט בזה, אהבנו אחת את השני יותר
מידי...
"לא ככה." הוא הדף אותי ממנו, מביט בים. "נומי, למה את צריכה
להסתבך ככה. לא חבל?"
"אני פשוט לא רוצה לאבד אותך שוב בחיים." טיפות של כנות...
"למה לעזאזל שתאבדי אותי??"
"לא יודעת, דברים כאלה קורים."
"תקשיבי לי," הוא אמר, "ותקשיבי לי טוב, בחיים, אבל בחיים אני
לא אעזוב אותך. תמיד תזכרי מי עומד מולך וכמה שנים זה הולך
אחורה. את האחות הקטנה שלי..."
עמדו לי דמעות בעיניים, חיבקתי אותו, הוא חיבק בחזרה, ישבנו
ככה איזה עשר דקות עד שהוא שחרר וניגב לי בעדינות את הלחיים.
"בואי, אנחנו חייבים כבר לחזור."

צעדנו חזרה לכיוון המועדון, בחוץ ראיתי את עומרי יושב על סף
הכביש. "מזל-טוב" הוא זרק והתחיל ללכת לכיוון המכונית שלו.
כאילו סתם הייתי איזה אחת שהוא שמע במקרה שהיא חוגגת יום הולדת
במקום.
רצתי אחריו ותפסתי לו את היד, "מה קרה??"
"כלום לא קרה." הוא הסתובב אלי, "זאת בדיוק הבעיה שלך, את חיה
בבועה ואם מישהו מנסה טיפה להיכנס לשם, להראות שאכפת לו, את
ישר אוטמת את מרחב המחיה שלך ומכחישה. לי אישית נמאס מזה, את
כבר לא ילדה קטנה, אנחנו כבר לא בתיכון או בחטיבה או בפאקינג
יסודי, צאי מזה מאמי. אני גם ינסה, זה הרי יעבור לי."
"סיימת?" שילבתי ידיים נותנת בו מבט משועמם.
הוא הנהן.
"בא לך להסביר לי מה בדיוק יעבור לך?"
"אהבתי הרבה נשים" הוא רק זרק.
הרגשתי חנוקה, מחנק שלחץ לי על הבטן ואטם את הריאות.
"עומרי אני מצטערת." אמרתי לו.
"כן, אני יודע."
שתקתי.
"מזל-טוב." הוא אמר פעם נוספת, בשקט שכזה, עם מבט חצי פגוע חצי
מבין שאין אצלי אחרת. נתן לי נשיקה על הלחי ונכנס למכונית.

הסתובבתי חזרה אל המועדון, עידו חיכה לי בכניסה, נכנסנו.
השעה הייתה רבע לשתיים. לא נשמע צליל מתוך המועדון. חושך
מוחלט. נעמדתי בפתח ולפתע נשמעו צלילים עדינים שנמתחו להם על
התקרה... הכרתי את החום הזה שהתפשט לי בכל הגוף, הגיטרה של
אור. הבטתי את הבמה שהוארה לפתע, אור ישב על כיסא גבוה, עם
הגיטרה ביד, מנגן את "Iris" של הגו גו דולס.
"And I'd give up forever to touch you 'Cause I know that you
feel me some how You're the closest to heaven that I'll ever
be And I don't want to go home right now..."
עמדתי והבטתי בו, הרגשתי איך כל העולם נעלם ורק אני והוא
נמצאים שם. הדמעות זלגו להן, שקטות, על הלחיים, מרטיבות לי את
השמלה הלבנה שלבשתי.
צליל אחרון התפזר  אל החדר... "I just want you to know who I
am
" הוא הניח את הגיטרה שעונה על הכיסא, עידו גלגל החוצה עוגה על
שולחן נע.
אור צעד לעברי, במועדון שרר שקט מוחלט.
הוא החזיק לי את שתי הידיים, "מצטער."
"I know who you are..." רק לחשתי.
הזרועות שלו נכרכו סביבי, ושלי סביבו.


הם עמדו ככה. כשהמוזיקה חזרה לצרוח. מחובקים. אחד בתוך השניה.
ולרגע עוד היה אפשר לטעות ולחשוב שהם כגוף אחד... שלם.



26.11.02
-
13.12.02