כשנסענו, לא מכירים, ואנדרי גאברילוב ניגן לנו אלגיה,
אני הייתי כשהייתי ואת אמרת שזה כמו חלום.
כשתחת חום המדרכות והעשן של טבריה חיכיתי לאוטובוס שלך שיעבור

וכמו במקרה נופפתי לך בשתי אצבעות.
וחייכת מבעד לזגוגית.
התקבל מכתב חדש ממך.
כשהתכופפתי וחפנתי צרור של פרחים מתים, לשים בקופסא שצבעתי,
והרחתי.
כשיד הסתבכה בשיער בפעם הראשונה וחייכנו.
את בכית ואני לא הבנתי.
כשרעדנו מקור לפני שעלה האור על ים המוות.
כשיד ביד הלכנו על דשא רטוב במדבר בלילה ושמחתי כל כך.
את הקופסא צבעתי בצבעים קרים עם משיכות של חמים.
להיכנס איתך למסעדה.
כשניגנתי לך ובכית.
כשקמנו באכסנייה קצת לפני השקיעה, שכבנו עוד קצת סתם
לפני שניצלנו זמן.
לשבת עם ההורים שלך, סלון חלונות פתוחים, כשאת מתקלחת.
רק לחצתי לך יד, עלינו למעלה ודיברנו הרבה על כתום מעלית.
כשהתנשקנו משך כל הדיסק ובכיתי,
וחשבתי שאני מבין.
המרפסת שלך והעמק בשקיעה דוממת מרחק נגיעה.
     אני נוהג בלילה ואת ישנה
     אני ישן ואת פוחדת.
כל כך הרבה דברים שאין די כוח עכשיו ועברה שנה ולא היית וקרה
לי, ואהבתי,
אהבתי המון,
כמוך.
על כאב ושיגעון שאני לא יכול להם עכשיו.
וכשראיתי אותך בפעם האחרונה השחתתי פרח דרך הרעשים של תל-אביב
ולא הכרתי עוד את עצמי ואת הכול זה היה בערב ששמעתי את
גאברילוב
משחיט את היצירה היפה שכל כך אהבתי,

ואת היית עם מישהו אחר.
ואלגיה זה אולי נשמע כמו חלום אבל זה שיר על מוות.