עוד בוקר רגיל.
אני הולכת לכיוון בית הספר וחוצה את הכביש הקטן ליד הבית שלי
ופז'ו לבנה מגיחה מהפינה ופוגעת בי. לא הרגשתי שום כאב,
וכשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי במבנה בסגנון גותי שהזכיר את
הכנסיות ברומא ופריז. הכל היה בגוונים בהירים, שמעתי קולות של
צחוק ברקע, באוויר היה ריח של אביב, לא היה לי חם ולא קר, גופי
היה רך מתמיד ומשום מה לא הצלחתי להפסיק לחייך. פתאום גבר גבוה
עם שיער זהוב ועיניים כחולות ירוקות יפות עד כאב הופיע מולי.
"אני, אני מתה?" שאלתי בחשש מהתשובה. "לא, אנחנו מעדיפים לא
לקרוא לזה כך, את בחיים אחרים"
"מה? אבל, אני לא רוצה להיות כאן! אני רק בת 17! יש לי עוד כל
כך הרבה דברים לעשות בחיים! לא! תוציא אותי מכאן!"
התחלתי לרקוע ברגליי ולהשתולל והוא תפס אותי ואמר "שש, תירגעי
מתוקה, ככה אלוהים החליט ואלוהים תמיד צודק."
הרפיתי, ובתנועה של הסכמה סובבתי את הראש.
"אני גבריאל, ופה זה גן עדן, אם תצטרכי משהו הממונים נמצאים
כמעט בכל מקום, את תסתגלי, טוב כאן." הציג את עצמו.
"אני אראה אותך שוב, גבריאל?"
"אלוהים יודע" אמר וקרץ. הוא נעלם ושער גדול נפתח מולי. השער
הוביל החוצה ואז התגלו לעיני מפלי מים, קילומטרים של דשא,
צמחים, עצים, ציפורים, אגמים, חיות בר יושבות בשלווה על העשב,
בדיוק כמו שתיארתי את זה.
תוך ימים ספורים הבנתי את כל מה שקורה שם. אף פעם לא קר, לא
חם, לא רטוב, לא כואב, האנשים כולם טובי לב ורכשתי לי כמה
חברות טובות, בגילי. מגבריאל כבר כמעט שכחתי כי לא היו דאגות
בראשי, היה שם הכל, פשוט הכל.
יום אחד ישבתי על שפת האגם וגביאל הופיע לצידי. "גבריאל!"
קראתי בהתפעלות "יש לך כנפיים!"
"אני מלאך מעכשיו! מלאך רשמי!"
"הן כואבות?"
"לא, אני לא מרגיש אותן בכלל."
שמחתי בשבילו, וגם שמחתי לראות אותו שוב, הוא היה מדהים, בפניו
קצת הזכיר את חבר שלי לשעבר.
"מותר לכם להסתובב עם האנשים פה?" שאלתי ברמיזה חדה.
"לא, אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל." שום קרץ לי ונעלם.
הוא אהב לעשות את זה.
בימים הקרובים הוא הופיע מולי ונעלם, כך תמיד היה עושה, בסופו
של דבר היינו ביחד, הכל היה מושלם, הזמן לא זז מלכת ונשארתי בת
17 לנצח.
שמחתי שזה המקום בו אבלה את שארית חיי, מותי. |