התעוררתי תחת הצעקות של השומר וסקיפי השותף שלי לתא והחבר הכי
טוב שלי התחיל לריב איתו על שיחת טלפון.
הוא רצה להתקשר לחברה שלו, כמה שהוא היה רשע ואטום, כשהוא היה
עם אלינה הוא היה הבנאדם הכי טוב לב ונחמד עלי אדמות.
היא הייתה עולה חדשה מאוקראינה, שלוש שנים בארץ.
מה שהיה לה עם סקיפי היה משו חזק, משהו מעבר לקשר פיזי, הלוואי
היה לי משהו כזה עם מישהי.
אפילו שהוא יושב בכלא, היא מבקרת אותו שלוש פעמים בשבוע.
הייתה אפילו פעם שהיא שיכנעה את הסוהר הראשי להוציא את סקיפי
מהכלא לארוחת ערב.

השומר נתן לסקיפי לצאת מהתא ולעשות שיחה, ואני נרדמתי שוב.
כעבור כמה שעות העירה אותי אלינה עם נשיקה בלחי.
היינו ידידים טובים.
תמיד שהיו לה בעיות עם סקיפי היא פנתה אליי וסיפרה לי על זה.
היא הייתה אחת הנערות הכי יפות שראיתי בחיים אבל לא היה לי שום
רגש רומנטי אליה.
היא הייתה בשבילי כמו אחות.
כשפתחתי את העיניים ראיתי אותה בוכה, התרוממתי במהירות מהמיטה,
חיבקתי אותה, ושאלתי אותה מה העניין.
"עו...עוד...ש...שלוש.....שבועות"
היא הפסיקה לדבר מפני שהדמעות חנקו את גרונה.
"מה?! מה יהיה עוד שלוש שבועות מתוקה?"
התחלתי לדאוג
"י...ית...יתלו או...אותו...יתלו את גידי"
גידי היה שמו האמיתי של סקיפי.
החזקתי אותה הכי חזק שאפשר ואמרתי לה
"אני יודע מתוקה, אבל אני מבטיח לך שעד היום שאני בעצמי אמות
אני אשמור עלייך כמו על חלק מהגוף שלי...נשבע לך.
נשקתי לה על המצח ובעצמי הזלתי כמה דמעות.
סקיפי רצח בנאדם.
זה היה מתוך הגנה עצמית, אני יודע את הסיפור, אבל השופט לא
האמין לו וגזר עליו תליה.
לפני שנה התירו עונש מוות בישראל, אבל לא חשבתי שזה יפול על
אחד החברים שלי.

במשך כל השבוע אלינה באה אלינו לתא לכמה שעות.
אני הייתי מבקש מהשומר ללכת למקום אחר, תא אחר.
הם היו כל כך מאוהבים.
אם הייתי יכול הייתי מת במקומו רק כדיי להשאיר את האהבה הזאת
חיה.
הם היו ביחד 24 שעות ביממה כל הזמן מחובקים, בוכים, אוהבים.

ואז הגיע היום.
אלינה הייתה בתא שלנו, שלושתנו יחד, כמו אחד בלתי נפרד.
כמו שלוש צלעות של פירמידה.
השומר הגיע וסימן לנו ללכת לשטח התליה.
המון שומרים, אנשים, מצלמות היו מסביב. בכל זאת זו הייתה אחת
התליות הראשונות בארץ.
אני ואלינה היינו בקהל, הסתכלנו איך סקיפי עלה לבימת העץ הקטנה
ואיך הסוהר שם את הלולאה סביב צווארו.
אלינה הייתה בהיסטריה.
סקיפי לחש לסוהר משהו באוזן והסוהר הנהן בחיוב.
הוא לקח את המיקרופון ואמר "אלינה, גדעון אומר שהוא אוהב
אותך".
היא עזבה אותי, התחילה לרוץ, עלתה לבמה ונישקה את סקיפי אבל
תוך שניות אחדות השומרים החזירו אותה למקומה לידי.
סקיפי עצם את העיניים שלו וגם אלינה עצמה את עיניה המלאות
בדמעות והסוהר משך בידית.
סובבתי את ראשה של אלינה לעבר כתפי שלא תראה את מה שהולך שם
ואני עצמי הרכנתי את ראשי.
חזרנו לתא שהיה עכשיו רק שלי, הרגעתי אותה אחרי שעות על גבי
שעות של בכי, דמעות מלוחות ועצובות.
חיבקתי אותה חזק חזק ואמרתי לה "אל תדאגי אני אשמור עלייך עד
היום שאני אמות. כמו חלק מהגוף שלי. נשבע לך"