לפני הצבא הייתי עם חברים באמסטרדם במשך שבוע. אחד השבועות
הטובים בחיי ללא ספק. כל יום הסתממנו והשתכרנו, ובסך הכל
נהניתי מאוד. ביום האחרון, לפני הטיסה, לקחנו מונית לשוק
הפרחים (כולם אמרו לנו שחייבים לראות את זה. אני לא הבנתי מה
כל כך מעניין בעשרים אלף חמניות בצבעים שונים). אחרי חמש דקות
השתעממתי, והלכתי לחכות לחברי בכניסה. אדם זקן ומרופט ניגש
ופנה אלי באנגלית בטענה שהוא קוסם ושבשביל 5 גילדן הוא ילמד
אותי איזה קסם שאבחר. כבר כמעט סירבתי, ואז נזכרתי בחמישייה
שמצאתי על המדרכה, בדרך לשוק הפרחים, ואני מאוד אוהב את קטעי
הגורל העלובים הללו, אז הושטתי לו את השטר, ואמרתי לו באנגלית
העילגת שלי שילמד אותי איך לצמק אנשים. לצערי אני לא יכול
לחשוף מה אמר הקוסם האמסטרדמי (הושבעתי לסודיות). אמרתי לו
תודה ונפרדנו לשלום, בדיוק כשחברי חזרו. שעתיים מאוחר יותר כבר
הייתי על מטוס אל-על לישראל.

הייתי שוכח מכל המקרה לולא סיגל. סיגל ואני היינו חברים בערך
מאמצע כיתה י"ב. שבוע אחרי שחזרתי מאמסטרדם (שבוע לפני הגיוס),
סיגל התקשרה ובקשה שאבוא אליה, ושאנחנו צריכים לדבר. כשהגעתי
סיגל חיכתה לי למטה, בכניסה לבניינה. אני לא חש צורך לספר
בפרוטרוט את פרטי השיחה. אני מניח שכולכם כבר הבנתם. מאוד
התעצבנתי, בעיקר מכיוון שידעתי שהסיבה האמיתית לפרידה הינה
הגיוס שלי לקרבי. מיד מלמלתי את המילים (שאותן לא אוכל לחשוף)
שלימדני הקוסם באמסטרדם - ולא האמנתי למראה עיני: סיגל עמדה
זקופה מולי, בגובה של כתריסר סנטימטרים. מבלי לחשוב פעמיים
שמתי את החברה-לשעבר המיניאטורית בכיס מכנסי הג'ינס שלי,
ומיהרתי לביתי.

את סיגל שמתי בבית בובות קטן שאבי הביא לפני כמה שנים מארה"ב,
כמתנת יומולדת לאחותי. לקחתי את בית הבובות לחדרי (להורי אמרתי
שזה קישוט מגניב, ושזה גם מתאים לאופנת היוניסקס שהולכת טוב
כרגע. אי אפשר להגיד שהם שמחו, אבל הם קיבלו את זה). כך חיינו
שבוע ביחד, סיגל ואני, עד הגיוס. כל לילה הייתי לוקח אותה איתי
למיטה והיינו מדברים בשקט. סיגל כל הזמן התחננה שאחזיר אותה
לגודלה הטבעי, אבל אני השבתי שמערכת היחסים שלנו מעולם לא
הייתה כה יציבה, ובכל מקרה, שגם אם ארצה להגדיל אותה זה לא
ילך, כי הקוסם לימד אותי רק לצמק, לא להגדיל, ולטוס לאמסטרדם
אי אפשר כי צריך להתגייס.

בינתיים התגייסתי לתותחנים, ושבועיים לאחר הגיוס סיגל קיבלה את
שותפה הראשון בבית הבובות. הפעם היה זה איגור, אחד מהמ"כים שלי
בטירונות. כמובן שהם כולם היו רעים, וכולם התעללו בנו (ובעיקר
בי), אבל זה היה איגור שהיה הגרוע מכולם. יום אחד לקח אותי
איגור הצידה לאחר שזזתי במסדר, ואמר לי לחכות לו ליד הסמליות.
מיד הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. לא היה לי כוח לעוד תיזוז.
כשהגיע איגור מיד מלמלתי את מילות הפלא ההולנדיות (למען האמת,
אני לא בטוח שהם הולנדיות. איגור אמר לי אחר כך שזה נשמע לו
בכלל כמו ניב לטבי לא ברור), וכצפוי, איגור הצטמק בין רגע,
לגובה של 13.5 סנטימטרים. חיכיתי כעשרים דקות, וניגשתי לאחד
המפקדים (עם איגור מוסתר בכיסי) וסיפרתי לו שהמפקד איגור אמר
לי לחכות ליד הסמליות ולא הגיע עדיין. המפקד אמר לי להצטרף
לכולם. יום לאחר מכן סיפרו לנו שאיגור דפק נפקדות, וקיבלנו
מפקד חדש, חגי. חגי היה די נחמד אז אותו לא הקטנתי.

במשך שלוש השנים הבאות הצטרפו רבים לבית הבובות והמקום הפך ממש
שוקק חיים (אפילו היו שמועות שאיגור וסיגל עושים את זה במקלחת
כשכולם ישנים). כולם חיו שם בניצוחי, סיגל, איגור, נתי (שוטר
צבאי שניסה לתת לי תלונה אדומה), איציק (ערס אחד שרצה להרביץ
לי במהלך ויכוח על שולחן סנוקר ברד פול בנס ציונה), אריאל
(שהיה המ"פ שלי, צריך עוד סיבה?), ויעל (מש"קית ת"ש שאמרה לי
לא כשניסיתי להתחיל איתה).

כשהשתחררתי, אבי אמר לי שנמאס לו מלראות את בית הבובות בחדר
שלי, והוסיף שלו לא יהיה בן הומו. אני באמת חייב להודות,
העניין נמשך זמן רב מדי, וכבר היה לי קשה לישון עם כל הצעקות
והגניחות בלילה (גם מסיגל, אבל גם יעל לא היתה בתולה צחה).
גמרתי אומר בדעתי להיפטר מבית הבובות. לחברי הקטנים אמרתי
שנוסעים לטיול. לקחתי את הבית על כל דייריו, והכנסתי אותו לתא
המטען של האוקטביה. נסעתי לתל אביב, עליתי על דרך נמיר,
וכשעברתי את גשר הירקון עצרתי, זרקתי במהירות את בית הבובות,
והמשכתי לנסוע. כשחזרתי הביתה לא האמנתי איזה שקט נפלא יש
בחדרי.

עכשיו אני כבר לא מצמק אנשים. במקום זה קניתי דגים. הם אולי
פחות מעניינים, אבל הם מאוד שקטים, וזה הכי חשוב. אולי אם אני
אטוס שוב לאמסטרדם אני אבקש מהקוסם שילמד אותי איך להפוך אנשים
לדגים.