ואז הסתכלתי וראיתי אותו. עשר שנים חלפו על פניו כמו רוח
סתווית. כזאת שלא ממש מרגישים. הגוף המוצק נשאר מוצק, אותו מבט
חודר בעיניים והחיוך.... עשר שנים ואותו חיוך.
הסתרתי עצמי מאחורי גזע עץ שגדל באיטיות לידי, בולשת אחריו
בעיני.
עשר שנים עברו מאז ואני כבר בת שלושים והוא בטח בן שלושים
וארבע.
הנה ניגשת אליו בחורה מאחור, מחבקת אותו בפיזור כאילו שהוא
מובן מאליו. הוא אוחז בידה והם מתקרבים לעברי.
הסתובבתי וגבי אליהם. הם פסעו לידי לא מבחינים בי כלל.
הסתכלתי אחריו. הייתי יכולה לזהות אותו אפילו מאחור. ההליכה
הבטוחה הזאת והמבט המופנה אל עבר האופק. המשכתי ללכת במרחק של
כמה מטרים מהם.
עשר שנים ואפילו אימא שלו לא ידעה איפה הוא, כששאלתי אותה היא
מלמלה משהו בקשר ללונדון. יחסים חמים היו להם. חמים עד כדי
רתיחה.
הוצאתי את האקדח מהתיק.  עדיין נראה חדש, גם אחרי עשר שנים.
הגברתי את קצב הליכתי והדופק בי החל מאיץ את עבודתו. מעגל של
עשר שנים עומד להיסגר עכשיו, ותקופה חדשה תתחיל בחיי.
הגעתי אליו והצמדתי את האקדח אל גבו. לחשתי לו לא לזוז. הוא
קפא על מקומו והחברה שלו נשארה לעמוד לידו ולא פצתה פה. שתים
עשרה שנים במערכת החינוך המחורבנת כנראה עשו את שלהן.

"מזהה את הקול?" שאלתי אותו, מצמידה את פי אל אוזנו.  
"לא, מי את?"
"זאת אני, רחל" עניתי לו בלחש, "עשר שנים מחקו לך את
הזיכרון?"
"רחל?" הוא אמר, "אני אמור להכיר אותך?"
"לפני עשר שנים התאהבת בי" עניתי. "אמרת שלעולם לא תשכח
אותי".
"עשר שנים? עבר הרבה זמן, אני לא זוכר אותך גבירתי, את בטח
טועה"
"אני לא טועה. אני זוכרת. הבטחת לי שנתחתן אחרי שתחזור מספרד
ועשר שנים אני מחפשת את הפרצוף שלך בכל מקום, שואלת אנשים ואף
אחד לא יודע כלום, כאילו בלעה אותך האדמה"
"אני לא מבין, עשר שנים את מחכה שאני אחזור? היית אמורה להבין
שזאת  הבטחה שלא התכוונתי לקיים"
"אז אתה כן זוכר אותי?"
"כן, עכשיו אני נזכר. את היית במדים, אני בדיוק חזרתי מטיול
בדרום אמריקה, היינו בסך הכל חודש ביחד ואחר כך נסעתי לספרד.
את היית סתם בשבילי, היית צריכה להבין את זה עד עכשיו".

ירייה פילחה את האוויר.  הוא נפל והבחורה נפלה אליו.
סוף סוף רואים חיבוק אמיתי! אדם צריך למות בשביל זה, כלבה?
התיישבתי על המדרכה והדלקתי סיגריה. המולה, משטרה ,אמבולנס.
אני מודה. לא בורחת.
ואת ההבטחה הזאת אני מתכוונת לקיים.