חשבתי שהבנתי,
והסכמתי עם הדברים
אבל רק היום הבנתי באמת
את משמעותם.

זה כמו שינתחו לך שיר
ותגיד שאתה מבין ומסכים
ותהנהן בראשך,
אך רק כעבור זמן רב,
תבין באמת את המשמעות.


זה שהוא תקוע שם,
לא אומר שהוא בטוח במקום הזה,
הוא פשוט לא זז.
וזה מעציב אותו.
דיברתי איתו,
ניתחתי דברים קטנים כהרגלי.
אחרי השיחה הרגשתי רע.
רציתי להיות אדישה אליו, כ"כ רציתי.
אבל לא הייתי.
כנראה לא באמת רציתי להיות.
סתם עוד אגו.
נפגעתי מהפעם שעברה, שכשאני הייתי עצובה, היה נדמה שהוא העדיף
לברוח ולא לעזור.
אני לא צריכה עזרה. ואין לי רק אותו שיקשיב.
רק רציתי לשתף אותו.
אין לו מושג מה עובר עליי. ואולי אני עוברת על משהו.
אם תשאל לשלומי לא אדע יותר.
מצב התלוי בדבר. למה זה חייב כ"כ להשפיע?!


הגדרה כלא הגדרה.
אבל הוא ידיד.
חבר טוב.
רק ידיד.
ידיד רחוק.
האמונה שלי יורדת.
האמנם חברות טובה בין בת לבן?
תמיד לאחד הצדדים יהיה אינטרס של קשר אהבה.
תמיד אחד הצדדים יאהב יותר.
אבל זה בסדר,
כי זה לא ניצחי.
מעבר להכחשה קשה.
אני לא יודעת אם אני מתגעגעת אליך.
האומץ להתקדם במילה אחת:
התגעגעתי.
כ"כ הרבה דברים להגיד,
אחרי חשיבה רבה ומתוסבכת, ומבולבלת.
אני כותבת את עצמי.
אני כבר לא אומרת.
זה כבר לא קשור לאומץ.
אין לי את הכוח להתמודד מולה.
אבל אני יכולה. הרצון ירד.
ואולי הרצון מנסה להשתנות.
אף אחד לא לחץ, רק התרחקו.
הריחוק שיגרתי.
אני לא אומרת כי אין טעם.
שומדבר כבר לא משנה.
באמת אין מקום לשינוי.
מצידי אל תבוא!
(תבוא, תבוא).
אני רוצה לראות דברים שכתבת.
דברים שרק עכשיו אני מבינה,
את המשמעות.