ערכו לי משפט בצהרי היום.
דקות ספורות אחרי ששלחתי את המכתב וחזרתי מרוצה לביתי, נשמעו
מספר נקישות בדלת. בפתח עמדו שני שוטרים, כשאחד מהם נראה כממלא
חובתו במילוי הבלטה עליה הוא עומד ותו לא. השני נטל את תפקיד
הדובר-
"גרה כאן בחורה בשם כהן סופי?" הוא שאל ואני עניתי "כן, זו
אני" מנגבת את ידי במגבת, עושה עצמי כמופתעת מהביקור, כמו גם
בפעמים הקודמות.
"תתלווי אתנו לניידת בבקשה" אמר הדובר והצביע על רכבו המשטרתי
הרעוע.
"מותר לי לשאול במה העניין?" המשכתי בעיקשות בתפקיד המופתעת.
"הכל נסביר לך בדרך לבית המשפט, הזמן דוחק" אמר הדובר וחייך.
הנחתי את מגבת המטבח שהייתה בידי, סידרתי את שערי במראה
והתלוויתי אליהם. הוכנסתי בעדינות לניידת ע"י ממלא מקום הבלטה
ושמנו פעמינו לבית המשפט.
בדרך, הסביר לי הדובר במה העניין ועשיתי עצמי מופתעת מאוד,
שוב.
לאחר כמה דקות של נסיעה שקטה, נאנח הדובר ומלמל "כבר בגיל הזה
היית חייבת להיכנס לזה? בחורה בגילך וכבר תיק פלילי...מה חשבת
שתתחמקי מעונש? בפשעים פליליים חמורים כאלה אף אחד לא מתחמק
מעונש... אנשים לא לומדים..."
לאחר כרבע שעה של מלמולים ואנחות, נעצרה הניידת מול בית המשפט.
פסעתי החוצה כששני השוטרים מלווים אותי באיטיות לתוך הבניין
הענק.
בית המשפט היה ריקני וחם. רק זקנה שישבה בפינה מילאה את החלל
החסר.
"שבי שם" הפטיר הדובר והצביע על ספסל ריק שעמד בסמוך לקיר,
קרוב לשופט "ותחכי שיקראו לך, את אחרי המשפט הזה", אמר והלך.
התיישבתי על הספסל וחיכיתי שייגמר המשפט שהתנהל שם, משהו בקשר
לאונס, בסוף השופט הכריז "חודשיים על תנאי" והכה בפטיש.
"תיק הבא- המדינה נגד כהן סופי" קרא השופט בקול, "עמדי על
רגלייך"
נעמדתי באיטיות. השופט הביט בי וגיחך.
"האם שמך הוא כהן סופי?" שאל השופט כמפקפק בצירוף האותיות
התמוהה.
"כן, זהו שמי, אדוני השופט" עניתי, מנסה לשמור על נימוס
ושפיות, לאור הגיחוך הציני שסירב לרדת מעל פניו. טוב שלפחות
אחד מאתנו משועשע, חשבתי.
"כהן סופי...אני רואה שכתוב בתיק שלך שזאת לא הפעם הראשונה שאת
מבצעת עבירות מהסוג הזה, אולי תהיי מוכנה להסביר לבית המשפט מה
הסיבה שעדיין לא למדת לקח?"
"אין לי מה להסביר" עניתי בחיוך, מרגישה  איך סבלנותי המעטה
שליוותה אותי אל תוך אולם חם זה נוזלת ממני לאט.
"אם כך ניגש אל עצם העניין. את נאשמת שהיום בשעה 09:30 שלחת
מכתב בתיבת הדואר שבמקום מגורייך, מכתב מבויל וממוען לצרפת.
האם את מבינה את האשמה?"
"כן אדוני השופט" חייכתי.
"האם את מודה באשמה?" ראיתי איך החיוך הציני שלו הופך לאט
לעצבים מתונים.
"כן אדוני השופט" עדיין חייכתי.
"לצרפת? בחורה בגילך? ומה חשבת שלא נתפוס אותך? זרוע החוק
ארוכה ולא שוכחת פושעים כמוך גבירתי הצעירה!" התפרץ השופט,
מעוצבן מהחיוכים הבלתי מוסברים שלי "ולמי נשלח המכתב הכל כך
חשוב שלך? עסקים? משפחה? בעל? סתם ידיד?"
"ידיד" עניתי, מבטיחה לעצמי שאם עוד פעם הוא יגיד לי סתם ידיד
אני יורה בו.
"אה! ובשביל סתם ידיד שווה לך לעמוד כאן היום, גבירתי הצעירה?
הא?"
"הוא לא סתם ידיד" סיננתי, מביטה אל תוך עיני השופט, שבאורך
פלא החיוך ציני שלו חזר להתארח על פניו הזקנות והמקומטות
להחריד.
"יש לך משהו להגיד לפני הטלת העונש?"
"לא" עניתי וכל כך רציתי לצאת משם כבר.
"שלושה שבועות בפועל" אמר והכה בפטיש.
"מה?!" נותרתי כמשותקת ולא מאמינה למשמע אזני "שלושה שבועות!?
שלושה שבועות?!" הרמתי לאט את קולי "שבחתונה שלך תחכה שלושה
שבועות לכלה!"
"בסדר! אני מוסיף לך עוד שבוע בפועל, ואם תמשיכי לבזות את בית
המשפט את תחכי גם עד לקבר, גבירתי הצעירה!"
"אתה נותן לי חודש לחכות מהאהוב שלי לתשובה? הרי בשבילך אני רק
עוד משפט, אני רק עוד תיק, בשבילך זאת עבודה, אתה יושב שם
כאילו אתה אלוהים, מחליט וחורץ גורלות, אין לך לב? אין לך
רגשות?  מי אתה בכלל?"
"אני כאן השופט, גבירתי הצעירה, ותפני עכשיו ומייד את בית
המשפט ולא אאשים אותך בהפרעה לשופט במילוי תפקידו" אמר והכה
שוב בפטיש.
יצאתי. גם כן שופט מחורבן. בפעם שעברה הייתה שופטת ויצאתי
בזול. מי יודע מה יהיה בפעם הבאה, למה לא שמרתי על הפה שלי?
לפתע הרגשתי יד על כתפי והסתובבתי. אותה אישה זקנה שישבה בפינת
בית המשפט עמדה מולי: "את כל כך צעירה..." אמרה לי כלא מאמינה,
מעבירה את ידיה המקומטות על פני באיטיות  "תדעי לך שבזמני
השופטים החמירו הרבה יותר. בזמנו קיבלתי על סתם מכתב ליוון
חודשים בפועל. אל תדאגי ילדתי, חודש זה כלום היום, זה יעבור לך
עוד לפני שתספיקי לסגור את העט שכתבת אתו את המכתב" .
חייכתי בנימוס ופניתי ממנה לדרכי. עוד אחת שמבינה, חשבתי
לעצמי.
חודש זה כלום? אפילו יום אחד זה המון! המון...