היא באה אליו בלילה, כשבשמיים לא היה אף כוכב וגם השמש כבר לא
התאמצה כל כך להאיר את הירח ופנתה לה לעיסוקים אחרים.
היא הגיעה אליו יחפה, לבושה בשמלה הפרחונית שהשאילה מאימא שלה
לפני כמה שנים ונראתה כמו ילדה קטנה ופשוטה, כמו הטבע, כמו
העצים והפרחים.
היא מצאה את הרחוב שהוא גר בו בקלות וגם את הבניין המתפורר
שלו. היא עלתה בכפות רגליים יחפות לקומה השנייה והגיעה אל הדלת
- הדלת הישנה, החומה והמתקלפת שלו. היא קיוותה שהלב שלה לא בגד
בה והביא אותה לדלת הנכונה, כי אחרי שנתיים היה לה קצת קשה
להגיע לשם רק בעזרת הזיכרון, מה גם שבמקרה שלה זה לא היה דבר
שאפשר לסמוך עליו מי יודע מה.
אפילו קורה לה לפעמים כשהיא מתקלחת, שהיא לא זוכרת אם היא
הסתבנה או לא גם אם עברו רק כמה דקות מזמן האירוע. לכן היא
החליטה ללכת בעקבות הלב ולסמוך על האינטואיציה שלה. הסביבה
אמנם נראתה לה מוכרת אבל מצד שני, כל הבתים בתל אביב נראים
אותו דבר ואיפה שתיפול תחשוב שכבר היית במקום הזה פעם.
אז היא קיוותה שזה המקום הנכון ונעמדה מול הדלת. הלב התחיל
לפעום לה והיא התחילה להזיע. היא הרגישה איך טיפות קטנות עושות
את דרכן לאורך היד, מנסות לקרר לה את ההתרגשות. היא הרגישה איך
הראש שלה מתחיל להתמלא באוויר דחוס, ואיך הפנים שלה מאדימות.
היא עמדה שם ונשמה נשימה עמוקה וסגרה את עיניה. לאחר כמה דקות
פתחה אותן ודפקה בדלת. ההמתנה גרמה לה  להתאבן ולהיכנס למצב
כוננות ספיגה. כל חושיה היו בשיאם. היא הרגישה לחץ בעיניים
ולרגע חלפה לה מחשבה לברוח משם. לאחר כמה דקות משלא הייתה
תשובה, דפקה שוב, כעת בביטחון קצת יותר. אחר דפקה שוב ושוב,
נהנית מהמסקנה שהוא בכלל לא נמצא ושהיא יכולה כמה שהיא רוצה
לדפוק וכלום לא יקרה.
אלוהים הציל אותה.
הביטחון חזר אליה, והנשימה הסתדרה שוב. היא סידרה את השיער
קלות, סקרה את עצמה בשמלה המושאלת ונשמה לרווחה. "טוב, פעם
אחרת", חשבה לעצמה והתחילה לרדת במדרגות ברגליה היחפות. אך
משהגיעה אל קומת הכניסה שמעה פתאום קול מוכר. קולו של הטוסטוס
המקרטע שלו. היא נצמדה לקיר חדר המדרגות החשוך מתפללת שזה לא
מי שהיא חושבת. אך כמו השמש, גם אלוהים  פרש באותו הלילה
לעיסוקים אחרים, והשאיר אותה להתמודד לבד. היא שמעה את הטוסטוס
חונה, היא שמעה מישהו יורד ממנו, היא שמעה רעש של מפתחות כאילו
הוא קושר אותו לאיזה עמוד והיא שמעה צעדים נחושים מתקרבים
אליה.
לפי קול הצעדים ידעה בביטחון שזה הוא. היא נדרכה. מיליון
מחשבות החלו מציפות את מוחה, מיליון פתרונות למצב הנאחס שנקלעה
אליו, מיליון מצבים אפשריים שעלולים לקרות לה דווקא עכשיו
ורובם די אידיוטים ומביכים. הבלבול שיתק אותה והיא החליטה
להיות אופטימית ולקוות שאולי הוא לא ידליק את האור בחדר
המדרגות ולא יבחין בה ואז היא תוכל לחזור כלעומת שבאה, לשכוח
מכל העניין ולהתעסק בדברים שוליים וחסרי משמעות כמו שהיא
אוהבת.
עוד היא מתעסקת בלקוות והוא נכנס לחדר המדרגות. היה חשוך, אך
הצל שלו הספיק כדי להעתיק ממנה את נשמתה. הוא לא הדליק את האור
וקיפץ בדילוגים אל הקומה השנייה. היא שמעה מפתחות , דלת נפתחת
ודלת נסגרת.
שובל הריח המוכר שאפף את המקום סימם אותה והיא הרגישה איך
רגליה סוחבות אותה למעלה בעקבות הריח, ללא יכולת שליטה. היא
מצאה את עצמה שוב מול הדלת המתקלפת. שוב היא לקחה נשימה עמוקה,
ודפקה באצבע מהססת.
קול הצעדים המתקרבים מן העבר השני העביר בה התרגשות. היא שמעה
איך הוא לוקח את המפתחות ומסובב את המפתח במנעול, היא ראתה איך
הדלת שלו נפתחת אליה והרגישה איך האור שיוצא מן הבית שלו מציף
אותה וחושף אותה אליו במלוא פשטותה.
ואז הוא ראה אותה עומדת שם - יחפה עם שמלה פרחונית וחיוך
מפוחד, באה אליו מן החושך ומחכה להיכנס אל ביתו המואר, רוצה
שיאסוף אותה אליו. הוא הביט בה ולא אמר מילה. והיא עמדה שם וגם
לא אמרה מילה. הכל היה כל כך ברור לה שכל מילה נראתה לה רדודה
לעומת מה שהיא מרגישה. עברו כמה דקות, והיא הרגישה איך נוצר
מין חום במרחב שביניהם. היא הרגישה כאילו לא עבר יום אחד מאז
שהוא חיבק אותה בפעם האחרונה. היא רצתה לעמוד ככה לנצח אתו
כשפתאום הרגישה יד נוגעת בה בגב. היא הסתובבה וראתה בחורה
צעירה בערך בגיל שלה עומדת מולה ומחייכת חיוך שמחייכים לאדם
מוכר שפוגשים ברחוב אבל לא ממש מתחשק לפתוח אתו בשיחה. הבחורה
אמרה לה "שלום" והמשיכה עוד פסיעה אחת ונשקה לחבר שלה שעמד
בדלת ונכנסה אל תוך הבית המואר שלו בפשטות בלתי נסבלת.
הילדה בשמלה הפרחונית לא הסירה את עיניה מעיניו גם כשהרגישה
איך הראייה מטשטשת לה ודמעה בודדת עושה את דרכה למטה, מנסה
לנקות לה קצת את הפרצוף. הוא המשיך לעמוד שם ולא אמר לה מילה.

היא השפילה את ראשה, וחזרה אל תוך החושך ממנו באה, יורדת
מהקומה השנייה שלו בחזרה אל קומת הקרקע שלה. היא התהלכה ברחוב,
מרגישה איך הלילה עוטף אותה ואת הדמעות שלה ואוהב אותה בשקט
הלילי המיוחד רק לו,  מקבל אותה כמו שהיא, מגן עליה ודואג לה.
ועל כך היא תמיד תשמור לו טובה.