מי אמר למו שחלומות לא מתגשמים.
הוא אמר לה שהיא יכולה לרוץ שנים, להתנשם ולהתנשף, אבל יום אחד
היא תעצור, תביט קדימה, תביט אחורה, ותגלה שרגליה ניצבות בדיוק
באותה הנקודה שבה התחילה את המסע.
הוא אמר לה שאולי היא תעבור מכשול אחר מכשול, אבל בסוף יהיה
אחד שהיא לא תצליח לעבור, ככה- גבול דק שמפריד בינה לבין
החלומות הכי גדולים.
הוא אמר לה ששום דבר לא יוצא מהמאמצים האלה מלבד בעיות גב
וברכיים, לחץ דם גבוה, עייפות פיזית ומנטלית ועקרות.
מו אמרה למי שכל מה שהם צריכים לעשות זה לשכב במיטה ולבהות
בתקרה. הוא יחזיק את ידה, ילטף את האצבעות, יניע את האגודל ככה
מעלה- מטה, מעלה- מטה.
היא אמרה שהיא תשכב לידו ותלחש מילות אהבה, ולעולם לא תפסיק
להרגיש, חרש-חרש להרגיש.
היא אמרה לו ביחד, אנחנו נכבוש את העולם.
הוא התנגד אבל היא שכנעה, כמו תמיד עם החיוך המתוק, עם העיניים
היפות, עם האנחות החלושות היא שכנעה.
הם החליטו לעשות את זה, לפחות לנסות את זה.
הם שכבו ככה במיטה ואהבו, מבלי לקום. ימים ולילות עברו, לילות
וימים חלפו והם נותרו שם. הגיע אביב ופריחה וחלף, ואחריו הקיץ
החם, ואז שלכת הסתיו- רשרוש העלים החרישי שלקולו נרדמו בזרועות
חמות ולבסוף גם החורף הקר שהכריח אותם להתקרב, לשמור איש על
חום גופו של האחר.
והם היו שם כל הזמן, נאבקו בטבע, חצו את כל המכשולים האפשריים
והשתלטו על העולם.
אף אחד לא ידע על זה באמת, הם לא קיבלו אותות של כבוד מנשיא
ארצות הברית או משהו כזה, ולא הוקם מקלט לילדים במצוקה על שמם,
אפילו לא רחוב בפתח- תקווה, אפילו לא מנת חומוס בנאפיס שבמקומה
בתפריט מתנוסס: "מי ומו", או "מו ומי". כלום.
אבל הם שניהם ידעו, וזה היה מעל ומעבר, די והותר.
אז הם לא הוכיחו לאף אחד שהאהבה מנצחת, לא היה להם שום צורך
כזה. זה היה מעין סוד קטן ששמור רק להם, סוד שישמור ויאחד אותם
לנצח.
הם השתלטו על העולם.
ומי אמר שחלומות לא מתגשמים?