אתמול היה הסילבסטר. מישהי אמרה שסילבסטר זה שם של מישהו שמאוד
שנא יהודים. חשבתי לעצמי איך אנחנו חוגגים או אומרים מילים
שאפילו אין לנו מושג מה הן אומרות.
אז ישבתי בבית. לבד. והרגשתי הכי בודדה ומסכנה בעולם. להיות
בסילבסטר לבד זה שיא הגלמודיות, ולא סתם סילבסטר אלא גם
מילניום בנוסף לכל, שבו אני צריכה להרגיש מיוחדת על שהתמזל
מזלי ואני אחת מבין המיליארדים שנבחרו להיות בשעת החלפת האלף.
אז חשבתי איך לרומם את רוחי והחלטתי על טקס דתי שיגרום לי
להתכוונן על השנה החדשה. כשהגיעה השעה תשע וחצי בערב הכל היה
כבר מוכן. הדלקתי נרות בכל רחבי החדר, (הקטנים מהנירוסטה
שעולים פרוטה וחצי במכולת), סידרתי לי שתי כריות על הרצפה
ודיסקים שאני אוהבת לשמוע, את הגיטרה בהישג יד והתנ"ך פתוח
בספר "קהלת".
הרעיון היה שאני אקרא את הספר כולו, כמו מין פסח כשקוראים את
המגילה - רק בלי הסעודה באמצע כי לא היה לי אוכל בבית, דבר
שהביא אותי לרעיון הנוסף שאולי, לאור המצב הקיים, אני יכולה
לתת משמעות אחרת לצום שלי שתהיה תחת הכותרת "התנקות הגוף לרגל
השנה החדשה", אבל מהר מאוד נשברתי ואכלתי איזה סלט שנשאר לי
מלפני כמה ימים ותירצתי את זה לעצמי בעובדה המדעית שסלט בסך
הכל עוזר לנקות את הגוף ולכן לא חרגתי מהכללים.
בכל אופן, הרעיון היה לקרוא ב"קהלת" וכל פעם שתבוא המילה
"שמחה" בהטיותיה השונות אני אעשה משהו שאני אוהבת לעשות -
לשמוע איזה שיר בקומפקט, לנגן בגיטרה או באורגן או לקרוא שיר
מהספר של "שירי רחל" וככה, עם משמעות דתית בתרכובת של כל
הדברים שאני אוהבת לעשות שמאפיינים אותי, אני אוכל להתכוונן על
השנה החדשה ועל עצמי.

והאמת שהרעיון היה לא רע והייתי די גאה בעצמי על המקוריות
המפתיעה.

אז כשהגיעה השעה תשע וחצי התיישבתי ברוב כבוד על שתי הכריות
שהנחתי על הרצפה, כשמולי התנ"ך, מונח על כיסא נמוך עם שני נרות
שיאירו לי מה שכתוב והתחלתי בטקס.
החלטתי להתחיל בקריאה של הפרק הראשון מספר "משלי". יש שם קטע
של תוכחה שטוב לתחילת שנה חדשה.
אז אחרי שנגמרה הפתיחה החגיגית, התחלתי לקרוא במגילת "קהלת".
לא עברו שני משפטים ונתקלתי במילה "שמחה". התאכזבתי שזה בא כל
כך מהר כי רציתי קצת לצפות לזה אבל בכל אופן, כמתוכנן, שמתי את
השיר של ארכדי דוכין "החדר שלי" בקומפקט, הקשבתי בקשב רב ומשזה
הסתיים חזרתי לקרוא במגילה.
ואז שוב, אחרי עוד שני משפטים שוב המילה "שמחה" נגלתה לנגד
עיני. התחלתי לחשוש שמה בחרתי במילה הלא נכונה, סמכתי על קהלת
הפלספן שלא יזרוק אותה ככה בלי חשבון כל כמה משפטים.
בכל אופן, גיליתי די מהר שאני מתעצבנת כשמגיעה המילה "שמחה" כי
משום מה היא נכתבה שם די הרבה. רציתי לקרוא ולגמור כבר את
המגילה כשכל פעם צצה המילה "שמחה" מאיזה מקום לא ידוע והכריחה
אותי לקיים את ההתחייבות שלי. חשבתי מדי פעם להבליג, לעשות
כאילו לא שמתי לב שכתובה שם המילה, או לבקש חנינה אם יש שתי
"שמחה" באותו משפט וכאילו שהם יהיו ביחד, אבל לא עשיתי זאת
והחלטתי לעמוד בחוקים המקוריים ולבצע את המוטל עלי כמו שצריך.

לאחר כמה מילות "שמחה" שמתי לב איך משתלטת עלי העצבות, כשבנוסף
לכל, החל גם לחלחל בי פחד לא מוסבר מהחושך שבבית. המוח שלי
התחיל להמציא כל מיני אפשרויות שמתרחשות מעבר לדלת של חדרי
ופתאום כל החושך, הנרות, התנ"ך ו"השמחה" הצטברו לי לעיסה דביקה
ומעצבנת.
רציתי להדליק את האור, לשים מוזיקה "פול ווליום" או ללכת לישון
כבר.
אבל המשכתי בטקס, ולקראת סוף המגילה כבר עשיתי לעצמי הנחות -
ב"שמחה" אחד הלכתי להדליק את כל האורות בבית ובמרפסת שלי,
ב"שמחה" השני הלכתי להכין לי תה,  ב"שמחה" השלישי והרביעי
שתיתי אותו בתואנה שלשתות תה זה גם משהו שאני אוהבת לעשות ועל
כן זה חלק מהכללים של הטקס.
לאחר שכל הטקס נגמר באחד עשרה וחצי, ישבתי במרפסת מכונסת בתוך
המעיל, בוהה בקיר הלבן שמולי, מתה מעייפות ומותשת מהטקס
המעצבן, מחכה כבר לשתיים עשרה בלילה כדי להרגיש שהייתי ברגע
ההיסטורי ההוא ואז סוף סוף ללכת לישון. מכוניות של ילדים
"טרנסיסטים" חלפו במהירות ברחוב שמתחתי, משמיעים צעקות ויללות
מרטיטות לב כאילו שזה המילניום או משהו כזה.
הדלקתי את הרדיו כדי לא לפספס את הספירה לאחור.
באיזשהו שלב באמת התחילה הספירה לאחור ומצאתי את עצמי צמודה
למשקוף של המרפסת, מפחדת מהרעש וההמולה שבאה מהרדיו ומהרחוב.
אחרי שהספירה נגמרה, פתאום התחילו פיצוצים ויריות ונצמדתי
למשקוף יותר חזק והבטתי לכל הכיוונים מוכנה לכל התקפה שתבוא.
הרגשתי שאנחנו במלחמה. המוח אמר "זה רק זיקוקין" אבל הלב הצטרף
לקצב הטרנס של הילדים הבלתי נסבלים מלמטה.  
אחרי כמה דקות של קיפאון, התעשתתי וכיביתי את הרדיו, את האורות
שבבית ובמרפסת ואת כל הנרות שבחדר והשתחלתי מתחת לשמיכה רועדת
מפחד. רציתי כל כך כבר לקום למחרת ולשכוח את הלילה הזה.

סיפור אמיתי. כל הזכויות שמורות.